תניות בוררות בחוזים מסחריים: הסעיף שעשוי לקבוע כיצד יתנהל הסכסוך הבא

תניות בוררות בחוזים מסחריים: הסעיף שעשוי לקבוע כיצד יתנהל הסכסוך הבא

שני צדדים מנהלים משא ומתן במשך חודשים, מסכמים את תנאי העסקה ומקדישים תשומת לב רבה למחיר, ללוחות הזמנים ולהתחייבויות ההדדיות. לא פעם, דווקא סעיף קצר העוסק ביישוב סכסוכים מתברר בדיעבד כאחד הסעיפים החשובים ביותר בהסכם כולו.

בשנים האחרונות הפכה הבוררות לאחד המנגנונים המרכזיים ליישוב סכסוכים בעולם המסחרי. היא נפוצה כיום בהסכמי השקעה, עסקאות מיזוג ורכישה, הסכמי שותפות, פרויקטי נדל"ן ובנייה והתקשרויות מסחריות מורכבות אחרות, ומעניקה לצדדים אפשרות לעצב מראש את האופן שבו יתברר סכסוך עתידי.

מהי תניית בוררות?

תניית בוררות היא הסכמה בכתב שלפיה מחלוקות בין הצדדים הנסובות סביב ההסכם הרלוונטי יועברו להכרעת בורר/ת במקום להתברר בבית המשפט.

התניה יכולה להופיע כחלק מהחוזה המסחרי או כהסכם נפרד. עם כריתתה, היא יוצרת מנגנון מוסכם ליישוב סכסוכים ומאפשרת לצדדים לקבוע מראש כיצד יתברר סכסוך עתידי.

המסגרת המשפטית המרכזית המסדירה את הנושא היא חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות").

מדוע הפכה הבוררות לכלי כה נפוץ?

הפופולריות הגוברת של הבוררות נובעת ממספר יתרונות מרכזיים: הליך מהיר יחסית, אפשרות לבחור בורר/ת בעל מומחיות בתחום הסכסוך, דיסקרטיות גבוהה יותר מהליך משפטי פומבי, חיסכון בתשלום אגרה וגמישות בקביעת אופן ניהול ההליך. יתרונות אלו מסבירים מדוע תניות בוררות הפכו בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מעסקאות מסחריות מורכבות ומהסכמים בעלי היקף כספי משמעותי. מנגד, בניגוד להליך המתנהל בבית המשפט, הליך הבוררות כרוך בדרך כלל בתשלום שכר טרחת בורר, ולעיתים גם בעלויות נלוות נוספות, נתון שיש להביא בחשבון בעת בחירת מנגנון יישוב הסכסוכים.

בנוסף, הבוררות מאפשרת לצדדים לקבוע מראש מנגנוני ביקורת וערעור ולהעניק מידה רבה יותר של ודאות בנוגע לאופן יישוב מחלוקות עתידיות.

עצמאות תניית הבוררות

אחד מעקרונות היסוד בדיני הבוררות הוא עקרון ההפרדה, שלפיו תניית הבוררות מהווה הסכם עצמאי ונפרד מיתר הוראות החוזה.

משמעות הדבר היא שגם כאשר אחד הצדדים טוען שהחוזה בטל, בוטל, הופר, פקע או אף נגוע באי-חוקיות, אין בכך בהכרח כדי להביא לבטלותה של תניית הבוררות עצמה.

הפסיקה הכירה בכך שתניית הבוררות עשויה להמשיך לחייב את הצדדים גם כאשר תוקפו של החוזה כולו נמצא במחלוקת. מטרתו של עיקרון זה היא למנוע מצב שבו צד יוכל להתחמק ממנגנון הבוררות באמצעות העלאת טענות נגד עצם תוקפו של ההסכם.

כך למשל, בעניין בש"א 19698/08 תלי חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה נ' הוט מערכות תקשורת בע"מ הודגש כי גם טענות לאי-חוקיות ההסכם אינן מביאות בהכרח לבטלותה של תניית הבוררות.

הוגשה תביעה למרות שקיימת תניית בוררות, מה עושים?

כאשר מוגשת תביעה לבית המשפט למרות שקיימת תניית בוררות, רשאי הנתבע להגיש בקשה לעיכוב הליכים ולהעברת הסכסוך לבוררות.

עם זאת, על המבקש להעלות את הטענה בהזדמנות הראשונה ולהראות כי היה נכון לקיים את הבוררות עוד לפני הגשת התביעה וכי הוא מוסיף להיות מוכן לכך גם במועד הגשת הבקשה.

הפסיקה הבהירה כי שיהוי בהעלאת הטענה או ניהול ההליך בבית המשפט במשך תקופה ממושכת עלולים להתפרש כוויתור על הזכות להסתמך על תניית הבוררות.

חשוב גם לזכור כי הסעד המתאים במקרים אלה הוא עיכוב הליכים בלבד, ולא מחיקה או דחייה של התביעה על הסף.

סמכויות הבורר במהלך ההליך

לבורר מוקנות סמכויות רחבות לניהול ההליך, ובכלל זה סמכות להעניק סעדים זמניים כגון צווי מניעה, צווי עשה והוראות לשימור מצב קיים. סמכויות אלו נועדו להבטיח את יעילות הבוררות ולמנוע פגיעה בזכויות הצדדים עד למתן פסק הבוררות.

האם פסק בורר הוא סוף פסוק?

אחת השאלות המרכזיות המתעוררות לאחר מתן פסק בורר היא האם ניתן להשיג עליו בדרך כלשהי.

בפועל, חוק הבוררות מאפשר לצדדים לקבוע מראש מנגנוני ביקורת על פסק הבורר, אך רק אם הדבר נקבע במפורש במסגרת הסכם הבוררות:

ערעור בזכות בפני בורר נוסף – סעיף 21א לחוק הבוררות מאפשר לצדדים לקבוע כי פסק הבוררות יהיה ניתן לערעור בפני בורר נוסף שישמש כערכאת ערעור פנימית.

במסלול זה חייב הבורר לנמק את פסקו, והערעור מוכרע על בסיס החומר שהיה בפני הבורר הראשון, בדרך כלל ללא שמיעת עדים מחדש.

ערעור ברשות לבית המשפט – סעיף 29ב לחוק הבוררות מאפשר לצדדים להסכים מראש על ערעור ברשות לבית המשפט, ובלבד שהבורר פוסק לפי הדין המהותי.

גם אז, בית המשפט יתערב רק במקרים חריגים שבהם נפלה בפסק טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין.

כאשר הצדדים אינם קובעים בהסכם הבוררות מנגנון ערעור מפורש, פסק הבורר אינו ניתן לערעור כלל. במצב זה, הדרך היחידה לתקוף את הפסק היא באמצעות הגשת בקשה לביטול פסק בורר, אשר מוגבלת לעילות הביטול המצומצמות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות. חשוב להדגיש כי אין מדובר בהליך ערעורי, ובית המשפט אינו בוחן האם הבורר צדק במסקנותיו העובדתיות או המשפטיות, אלא אך ורק האם נפל בפסק פגם מהותי הנמנה עם עילות הביטול שנקבעו בחוק.

אישור פסק הבוררות וביטולו

לאחר שניתן פסק הבוררות ניתן לפנות לבית המשפט בבקשה לאישורו. עם אישורו, מקבל הפסק מעמד של פסק דין לכל דבר ועניין וניתן לאוכפו באמצעות מערכת ההוצאה לפועל.

מנגד, צד המבקש לתקוף את הפסק חייב לפעול בתוך לוחות הזמנים הקבועים בחוק. ככלל, בקשת ביטול פסק בורר יש להגיש בתוך 45 ימים ממועד מתן הפסק או ממועד מסירתו לבעל הדין. ואולם, כאשר מוגשת בקשה לאישור פסק הבוררות, עשוי המועד להתקצר ל-15 ימים בלבד ממועד המצאת הבקשה לאישור הפסק, לפי המועד המוקדם מבין השניים.

בפועל, לא אחת מאבדים בעלי דין את האפשרות לתקוף את פסק הבוררות בשל החמצת המועדים הקבועים בחוק. לכן, קבלת פסק בוררות או בקשה לאישורו מחייבת בחינה משפטית מהירה של האפשרויות העומדות בפני הצד המבקש להשיג על הפסק.

טעויות נפוצות בניסוח תניות בוררות

חלק לא מבוטל מהמחלוקות הנוגעות לבוררות אינו נובע מההליך עצמו אלא מניסוח לא מדויק של תניית הבוררות.

לעיתים מוקדשת תשומת לב רבה להוראות המסחריות של העסקה, בעוד שמנגנון יישוב הסכסוכים מועתק מהסכם קודם או נותר בנוסח כללי שאינו מותאם לעסקה הספציפית.

בין הטעויות הנפוצות ניתן למצוא תניות שאינן מסדירות את אופן מינוי הבורר, תניות שאינן קובעות מנגנון ערעור, תניות שאינן מגדירות את גבולות סמכותו של הבורר ותניות עמומות שאינן מבהירות אילו סכסוכים יועברו לבוררות. במקרים רבים, דווקא חוסר הבהירות בשאלת היקף סמכותו של הבורר מוביל למחלוקות מקדמיות ולעיכובים עוד בטרם החל הדיון לגופו של עניין.

סיכום ומסקנות

תניית הבוררות מאפשרת לצדדים לקבוע מראש מי יכריע במחלוקת, כיצד יתנהל ההליך ומה יהיו אפשרויות ההשגה על התוצאה. משום כך, אין מדובר בסעיף טכני נוסף בחוזה אלא במנגנון בעל השלכות מהותיות על ניהולו של סכסוך עתידי.

ניסוח מדויק של תניית הבוררות כבר בשלב ההתקשרות עשוי לצמצם מחלוקות דיוניות, לחסוך זמן ועלויות ולהעניק לצדדים ודאות רבה יותר במקרה של סכסוך. במקרים רבים, דווקא הסעיף הקצר העוסק ביישוב סכסוכים הוא זה שקובע כיצד יתנהל ההליך כולו כאשר היחסים החוזיים עולים על שרטון.