אופייה של תניית שימור בעלות

בחיי המסחר נפוצים הסכמי המשגור, המוכרים יותר בשם קונסיגנציה. הסכמים אלו מתקיימים במצבים בהם החוליה הראשונה בשרשרת מעוניינת למכור סחורה לחוליה השנייה, אך זו האחרונה חוששת שמא לא תצליח למכור את הסחורה, והיא תישאר בידיה כאבן שאין לה הופכין. הסכם הקונסיגנציה מעביר את הסחורה לנעבר במטרה שזה ימכור אותם הלאה. עדיין בידי הנעבר הברירה להחזיר את הסחורה לחוליה הראשונה, אך גם זאת לתקופה מוגבלת. בקונסיגנציה הטיפוסית מסירת הנכסים לנעבר אינה מלווה בהעברת הבעלות בהם. כך, הבעלות תועבר אם הצליח הנעבר למכור את הנכס לצד שלישי; או הודיע על רצונו לקנות את הנכס באופן מוחלט; או שחלפה התקופה המוסכמת לשימוש באופציית ההחזרה.

מרביתם של פעולות הסחר הנעשות בין קונה למוכר מושתתות על מתן אשראי. הסיטונאי מזה,  והקמעונאי מזה. במרבית המקרים, מסחר באשראי יוצר באופן מידי פער בין מועד המסירה לידי הקונה לבין מועד קבלת התמורה בידי המוכר. בתווך עשוי הקונה להפוך לחדל פרעון. בנקודה זו נוצר העימות בין המוכר שרוצה להשיב את הסחורה לחזקתו למול הנאמן או המנהל המיוחד של הקונה חדל הפרעון. בטור זה נעסוק בהשלכות המשפטיות שיש לאבחנה בין עסקת קונסיגנציה טיפוסית לבין מכר באשראי.

רקע

עפ"י סעיף 33 לחוק המכר, ובמצב הרגיל בחיי המסחר, הבעלות בסחורה עוברת לידי הקונה עם מסירתה לידיו[1]. אלא שברירת המחדל זו ניתנתה לשינוי בהסכמה. כך נולדה לה "תניית שימור הבעלות", באמצעותה מבקש המוכר לשמר את הבעלות בסחורה עד אשר תמורתה תשולם במלואה או עד אשר היא תימכר לצד שלישי באופן שיאפשר את תשלום מלוא התמורה.

בעבר, פסל בית המשפט העליון בפרשת קולומבו[2] את חוקיותה של התניה, תוך קביעה כי מדובר בעסקה מלאכותית כאשר בפועל מדובר בהעברת בעלות וכנגדה מעין שעבוד מסווה של הסחורה לטובת המוכר. הואיל ובהיעדר רישום, שעבוד זה אינו תקף כלפי נושים של הקונה, נפסק כי אין ליתן תוקף לתניה זו.

כמה עשורים לאחר מכן, בוטלה הלכת קולומבובפרשת קידוחי הצפון[3], שם נקבע כי יש להכיר בתוקפן של תניות שימור בעלות, תוך הדגשת חשיבותו של עיקרון חופש החוזים. דהיינו, הכרה בזכותם של הצדדים לחוזה המכר המסחרי לעצב את תוכנו כרצונם וכפועל יוצא מכך לקבוע את מועד העברת הבעלות בסחורה כרצונם. ומכאן שהבעלות בנכס עשויה להיוותר בידי הספק המוכר עד למכירת הסחורה בידי הקונה- הקמעונאי.

תוצאת הלכת קידוחי הצפון, משמעה שתניית שימור הבעלות אינה בגדר שעבוד ויש לפרשה ככתבה וכלשונה ולא כהסוואת משכון. יתר על כן, התניה גם אינה חייבת ברישום ברשם המשכונות כתנאי לתוקפה (הסייג לכך הוא במקרה בו מדובר בתניה מלאכותית, שנעשתה בבירור כדי לתת עדיפות לספק על פני שאר הנושים, ובמקרה זה ניתן יהיה לסווג את תניית שימור הבעלות כהסוואת משכון).

לעניין זה מן הראוי לציין את תיקון מס' 19 לחוק החברות שנכנס לתוקף בשנת 2012 בכל הנוגע להוראה החלה על נכסים הכוללים תניית שימור בעלות, על הפעולות שרשאי בעל התפקיד לבצע בנכסים אלו ועל ההגנה שזוכה לה בעל התניה כאמור[4].

פס"ד ויטה פרי גליל והשלכותיו

בפרשת ויטה פרי גליל[5], נדונה שאלת מעמדה של תניית שימור הבעלות בעסקת מכר במצב בו הרוכש הנו חדל פרעון. פסה"ד חידד את ההלכה וקבע כי הפרשנות הראויה להלכת קידוחי הצפון תעשה ע"י בחינה עובדתית של כל מקרה ומקרה לנסיבותיו, ולא באופן גורף, ומכאן שתניית שימור בעלות שנכללה בעסקת מכר אינה מעניקה באופן "אוטומטי" תוקף ועדיפות למוכר ביחס ליתר נושי הרוכש, אלא כאמור יש לבצע בדיקה עובדתית לגופו של עניין. נקבע כי יש לבחון את תניית שימור הבעלות באמצעות שני מבחנים עיקריים:

המבחן הראשון, נוגע למשך העסקה. הווה אומר: הבחנה בין עסקאות ארוכות טווח הכוללות מערכת יחסים מתמשכת בין ספק לקמעונאי לבין עסקאות חד פעמיות מזדמנות. כאשר לפנינו מערכת יחסים עסקית מתמשכת, ראויכי הצדדים יעלו את תניית שימור הבעלות בהסכם מפורט בכתב וזאת להבדיל מציון תניית שימור בעלות בשפה רפה על גבי חשבונית או תעודת משלוח או בע"פ.

המבחן השני, נוגע לתוכן הזיקה של המוכר לנכס שהועבר לחזקת הקונה. מאחר ולתניית שימור הבעלותאופי קנייני והינה בעלת השפעה על הנושים של הקונה, על המוכר לקיים מנגנון של פיקוח ושליטה על הנכס המצוי בחזקת הקונה.

ביישום המבחנים ניכר כי במקרה של תניית שימור בעלות המבטיחה פרעון אשראי, ישנה חשיבות מכרעת לניסוח התניה בצורה מפורשת וברורה. העדרה של התייחסות פרטנית והסתפקות בציון התניה על גבי החשבונית עשויה להביא לבטלותה.

כמו כן, ישנה חשיבות לסוג הנכס הנמכר. כשמדובר במוצר/ים בודד/ים ייתכן ודי בביקור אחת לתקופה אצל המוכר על מנת לוודא כי הנכס לא הועבר לצד שלישי, לעומת מלאים בהיקפים נכבדים שמחייבים כי תבוצע הפרדה במחסני הקונה וכי יינתן לכך דיווח נאות בספרי הקונה והמוכר וכן הלאה[6]. במקרים אלו, המוכר יידרש להראות כי ביצע מעקב שוטף על הסחורה שהועברה לקונה באמצעות דיווח שנותן לו הקונה בדבר המכירות שבוצעו, או באמצעות כניסה תדירה למחסני הקונה, או באמצעות סימון הסחורה והפרדתה מיתר הסחורות במחסני הקונה.

סיכום

קיימת אבחנה בין עסקת קונסיגנציה אמיתית, לפיה הבעלות בסחורה של הסיטונאי תועבר רק לאחר שהסחורה תימכר על ידי הקמעונאי, לבין עסקה שביסודה תניית שימור בעלות, שמטרתה להבטיח את תשלום מלוא התמורה. כאשר העסקה בין הצדדים היא עסקה מן הסוג הראשון, קרי עסקה קונסיגנציה "מובהקת", הרי שתוכר בעלותו של הסיטונאי בסחורה שנמסרה בגדרי עסקה זו ואין עוד צורך ביישום שאר המבחנים שנקבעו בפסיקה.

לעומת זאת, אם בהסכם שבין הצדדים נכללה תניית שימור בעלות שתכליתה הבטחת התשלום, הרי שזכותו של המוכר תועדף על פני נושה של הקונה, אך זאת בתנאי שעמדה בכללים שנקבעו בפרשת קידוחי הצפון וויטה פרי הגליל.

במילים אחרות, העדר קונסיגנציה אמיתית אינו מקנה את העדיפות דווקא לנושה של הקונה בעימות שבינו ובין המוכר, אך על מנת שהמוכר יקבל את העדיפות עליו לבצע פעולות הכרחיות שתכליתן להוכיח כי תניית שימור הבעלות לא נעשתה מן השפה ולחוץ, אלא היא נתמכת בביטוי חיצוני שהעיד על כך בזמן אמת וכפי שנקבע במבחנים שנסקרו לעיל.