סיום הסכמי הפצה בלעדיים

הסכמי הפצה בלעדיים בלעדיים הינם דרך מקובלת ויעילה להרחיב ולהגדיל פעילות עסקית.

כבכל הסכם מסחרי, מתעוררת הסוגיה מתי רשאי כל אחד מהצדדים, בדגש על הצד היצרני, לסיים את ההסכם באופן חד צדדי, מהם התנאים אשר עליו לשקול טרם סיום ההסכם, ובאילו נסיבות יתעורר הצורך לשפות את המצב המפיץ בגין סיום ההסכם עימו, ומהו היקף הפיצוי כאמור.

מבוא

הסכמי הפצה מחברים בין שני צדדים אשר כל אחד מהם מחזיק ביתרון יחסי: הראשון, יצרן המוצרים, בעל יכולות ו/או עדיפות בתחום הייצור אשר מסיבות מגוונות אינו רוצה או אינו יכול להקים רשת הפצה אינטגראלית. הצד השני, הינו הגורם המפיץ, מחזיק ביתרון יחסי בתחום הפצת המוצרים- בין אם מדובר ביתרון אדמיניסטרטיבי של רשת הפצה קיימת, ובין אם מדובר ביתרון גיאוגרפי של היכרות עם טריטוריה זרה עבור היצרן.

מעצם ההתקשרות בין שני גורמים הללו, נוצר מנגנון יעיל במסגרתו היצרן משווק את מוצריו על ידי המפיץ, בין אם הפצה סיטונאית ובין אם הפצה קמעונאית.

הסכמי הפצה בלעדיים

במקרים בהם מדובר בטריטוריה חדשה מבחינת היצרן, ו/או בהפצה המצריכה השקעת סכומי כסף ניכרים בפרסום, שיווק, התמקצעות, הדרכות, התקנות מסובכות וכיו"ב, ההסכמים הנפוצים הם בעלי אופי בלעדי, במסגרתם המפיץ מקבל בלעדיות למשך זמן מוגדר בהפצת המוצרים.

סוגיה מרכזית העומדת על הפרק במסגרת הסכמי הפצה בלעדיים נוגעת לנסיבות בהן רשאי היצרן לסיים את הסכם ההפצה הבלעדי, ומהן ההשלכות של סיום הסכם כאמור.

נקדים ונציין כי בדיני החוזים הישראליים, חל עיקרון על פיו הצדדים חופשיים לעצב כראות עיניהם את פרטי ההתקשרות ביניהם (למעט במקרי קיצון, כגון תקנת הציבור וכיו"ב). כך, במרבית הסכמי ההפצה קיימות הוראות ביחס לסיום ההסכם הנוגעות לשלוש סוגיות: (1) מתי ניתן לסיים את ההסכם שלא בשל הפרתו על ידי המפיץ, (2) משך ההודעה המוקדמת אשר יש להעניק למפיץ, ו- (3) האם יש מקום לפצות את המפיץ וככל שכן, לפי איזה מנגנון פיצוי.

התשובות לשלוש השאלות דלעיל, מבוססות בראש ובראשונה על היקף השקעתו של המפיץ בהפצת המוצרים, ועל מידת הנזק אשר תיגרם לו בגין סיום ההסכם. לדוגמא: מפיץ אשר הלכה למעשה השקיע סכומי כסף ניכרים, וכן עבודה משמעותית בהחדרת המוצר לשוק, תוך חשיפת השוק למוצר החדש, ועסקיו נסמכים באופן דרסטי על הפצת המוצרים הספציפיים, מן הסתם ידרוש שלא ניתן יהיה לסיים את ההסכם ללא כל סיבה משמעותית, וגם אז יהיה צורך להעניק לו מספר תרופות מצטברות או חלופיות, תלוי בנסיבות ההסכם, כגון: תקופת הודעה מוקדמת משמעותית; סיום הבלעדיות לא יביא לסיום ההסכם, כלומר הסכם ההפצה ימשיך לחול אך המפיץ לא יהיה מפיץ בלעדי בטריטוריה, וכן פיצוי כספי בהתאם להיקף פעילותו במהלך התקופה שקדמה לסיום ההסכם.

חשוב להבין כי בחלק גדול מהמקרים הדברים אינם כה ברורים, שכן המערכת המשפטית בין הצדדים יותר מורכבת. כך, פעמים רבות לא קיים הסכם הפצה ברור, או לחילופין קיים הסכם, היסטורי אשר נחתם לפני עשרות שנים, ומאז תוקן פעמים רבות (בין אם בעל פה ובין אם בכתובים).

במקרים אלו, נקבע על ידי בית המשפט במספר רב של מקרים כי היצרן רשאי לסיים את הסכם ההפצה הבלעדי, וזאת בכפוף למתן הודעה מוקדמת אשר משכה נע בין 30 ימים במקרים הקלים ולעיתים אף עד ל-12 חודשים במקרים בהם הנזק למפיץ היה משמעותי וכי עסקיו נסמכו במידה רבה על הפצת המוצרים הספציפיים.

בהקשר הזה חשוב לציין כי בשנת 2012 נכנס לתוקפו חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע"ב- 2012, המגדיר את משך ההודעה המוקדמת לסיום הסכם סוכנות ואף מגדיר את סך הפיצוי לסוכן (בשונה ממפיץ, סוכן מסחרי אינו רוכש את המוצרים מהיצרן ומוכר אותם ללקוחות אלא הוא משמש כמעין מתווך ומוכר את המוצרים ללקוחות בשם היצרן). חשוב להבין כי החוק כאמור אינו חל על הסכמי הפצה. עוד נציין כי במסגרת האיחוד האירופאי חלה דירקטיבה המפרטת הוראות באשר לסיום הסכמי סוכנות עם סוכנים מסחריים, אך גם זאת קשה להחלה על מפיצים.

טיעון נוסף אשר המפיץ יכול להעלות נוגע לאחריותו עם צד שלישי, ככל שזה יתמנה להיות המפיץ החדש תחתיו. מגוון הטענות הללו יועלה במסגרת עוולה מתחום גרם הפרת חוזה של אותו צד שלישי, האחראי, כביכול, לנזקים אשר נגרמו למפיץ הראשון בגין סיום ההסכם עימו.

סיכום

הסכמי הפצה בלעדיים טומנים בחובם יתרונות כלכליים גדולים הן לחברה היצרנית, והן לגורם המפיץ. בשל האינטרסים הרבים והמורכבים הקשורים במסמכים הללו, קיימת חשיבות גדולה בתמחור של כל אחד מהצדדים את המקרים והנסיבות בהם ניתן יהיה להשתחרר מההסכם, וכן במקרים מסוימים את מנגנוני הפיצוי הראויים וההוגנים אשר יש לשקול להעניק למפיץ עם סיום ההסכם.