הסכמי רישוי טכנולוגי – סוגיית הממציאים במשותף

לממציא של פטנט, מספר אפשרויות למסחורו של הפטנט והפקת רווחים ממנו. מדיניות המסחור של פטנטים הינה סוגיה מקיפה בפני עצמה ומחייבת תשומת לב וחשיבה אסטרטגית לטווח ארוך. אחת הדרכים המרכזיות למסחורו של פטנט הינה הענקת רישיון לגורם אחר להשתמש בפטנט בתנאים מסוימים ובתמורה לתמלוגים.

לעיתים, הסכמי הרישוי נערכים בין ממציאים במשותף וזאת מתוך מטרה וראייה כי אותו צד שמקבל את הרישיון יידע למקסם ולמסחר את הזכויות בפטנט באופן המקצועי והיעיל ביותר.

במאמר דנן נסקור בקצרה את הזכויות של ממציאים במשותף בפטנט, את המנגנונים העיקריים המפורטים בהסכמי רישוי סטנדרטיים בין ממציאים במשותף, וכמו כן נסקור את  השיקולים המנחים טרם החתימה על הסכמי הרישוי כאמור.

רקע

במהלך העשורים האחרונים, קיימת מודעות הולכת וגדלה לחשיבות העצומה שיש לפטנטים בשמירה על יתרון תחרותי בשווקים השונים. מודעות זו וההכרה בתפקיד המרכזי והחיוני שיש לפטנטים בכלכלה המודרנית, הוביל לעליה משמעותית בנפח המסחר בזכויות פטנטים, כאשר המסחר בפטנטים נעשה בדרכים שונות אשר המרכזיות שבהן הינן, רכישת פטנטים והענקת רישיונות טכנולוגיים (Technology licensing) להשתמש בפטנט.

השימוש בפטנטים ככלי להכנסה הפך להיות דומיננטי מאוד הן בקרב פירמות עסקיות והן בקרב גופים ממשלתיים. כך, ברוב המוסדות הממשלתיים בישראל כגון אוניברסיטאות, ומכוני מחקר שונים הוקמו חברות המתמחות במסחור של הקניין הרוחני שנוצר במסגרתן ובהגנה עליו.

במאמר מוסגר יצוין, כי כאשר הממציאים של הפטנטים הינם עובדים במסגרות עבודה שונות, רואים את האמצאות של אותם עובדים כחלק מן עבודתם באותו גוף בו הם עובדים, ולפיכך הבעלות על האמצאה, שהומצאה אמנם על ידי העובדים, שייכת הלכה למעשה למעביד. אמצאה כאמור נקראת בחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הפטנטים") "אמצאת שירות"[1]. לדוגמא: רופא שעובד בבית חולים וממציא פטנט בתחום עבודתו, עקב עבודתו ובמסגרתה, הבעלות על הפטנט שייכת לבית החולים.

לעיתים, האמצאה לא נעשית על ידי אדם אחד בלבד אלא על ידי מספר ממציאים. בהתאם, כאשר האמצאה היא משותפת, נניח לעובד מטעם מכון מחקר רפואי ולגורם שלישי אחר אשר איננו עובד במכון, רואים במכון המחקר (עקב אמצאת השירות) ובאותו גורם שלישי כממציאים במשותף.

פרק ה לחוק הפטנטים קובע את ההוראות המתייחסות לזכויותיהם וחובותיהם של ממציאים במשותף בפטנט. ראוי לציין את הוראת סעיף 77(ב) לחוק הפטנטים הקובעת שלעניין זכויותיהם של הממציאים במשותף בפטנט יראו את אותם ממציאים כבעלי חלקים שווים ככל שלא נקבעה חלוקה אחרת בהסכם בכתב או מכח דין.

הסכמי רישוי – ממציאים במשותף

במרבית המקרים, גופי מחקר ממשלתיים, בין אם אוניברסיטאות ובין אם בתי חולים או גופי מחקר נוספים, אינם נוטים לפתח את אמצאותיהם לידי מוצר/שירות ברי מסחור והם מעדיפים כי המסחור כאמור ייעשה באמצעות גופים חיצוניים או באמצעות הממציא המשותף.

חשוב לציין כי סעיף 78 לחוק הפטנטים קובע כי במקרה של ממציאים במשותף, כל אחד מן הממציאים במשותף רשאי לנצל את האמצאה באופן סביר ללא צורך בהסכמת הממציא השני כל עוד לא נמנע מהממציא הנוסף לנצל את האמצאה ואם כן, אותו ממציא נוסף יהא זכאי לדרוש מהמנצל תמלוגים ראויים. לאור האמור חשוב מאוד לעגן את מערכת היחסים בין הממציאים במשותף בהסכם בכתב.

מכאן, ועל מנת למסחר את הפטנט במלואו נערכים הסכמי רישוי בין הגופים הממשלתיים לבין הממציא המשותף (או לבין גופים חיצוניים ככל שלא קיים ממציא במשותף) במסגרתם מעניק הגוף הממשלתי לממציא במשותף רישיון בחלק שלו באמצאה לשם המשך פיתוח ומסחור המוצר/שירות נשוא האמצאה.

הסכמי הרישוי כאמור מעגנים את המערכת היחסים בין מעניק הרישיון (הגוף הממשלתי) לבין מקבל הרישיון (הממציא במשותף) וכוללים מספר מגוון של נושאים, כגון: תקופת הרישיון (לרוב הסכמים ארוכי טווח), היקפו, שיעור התמלוגים במקרים שונים, אבני דרך אשר מקבל הרישיון מחויב לעמוד בהן, הוראות לעניין סיום ההסכם ועוד.

אחד הדגשים בהסכמי רישוי בין ממציאים במשותף מושם על הסכמות הצדדים במקרה של סיום ההסכם.

כך לדוגמא: במקרה של הסכם רישיון "רגיל" (אשר אינו בין ממציאים במשותף), במקרה של סיום ההסכם למקבל הרישיון, מן הסתם, אין יותר זכות לעשות כל שימוש באמצאה.

בניגוד לאמור לעיל, במקרה של סיום הסכם רישוי בין ממציאים במשותף, ובאין הסכמה אחרת בין הצדדים, הצדדים חוזרים למעשה להוראות חוק הפטנטים לעניין זכויותיהם בפטנט המשותפות באמצאה ובניצולה. כפי שצוין לעיל, הוראות חוק הפטנטים קובעות שכל אחד מן הממציאים במשותף רשאי לנצל את האמצאה כל עוד לא נמנע מהממציא הנוסף לנצלה, ואם כן אותו ממציא נוסף יהא זכאי לדרוש מהמנצל תמלוגים ראויים.

חשוב לציין כי על מנת להגיע למסחור אופטימאלי של אמצאה כדאי ורצוי שהצד המבקש לנצל את האמצאה יהיה רשאי לנצל את כל הזכויות באמצאה ולא רק בחלק מהזכויות. ברי כי מסחור של רק חלק מהזכויות באמצאה אינו מהלך אטרקטיבי מסיבות שונות, כגון: הענקת רישיון לגורם אחר מצריכה הסכמה של כל השותפים באמצאה; הממציא הנוסף רשאי אף הוא לנצל ולמסחר את האמצאה ולכן קיים קושי גדול מאוד לקבוע מהן הזכויות שניתנות לניצול על ידי כל אחד מן הצדדים ועוד.

משכך, ועל מנת ליתן מענה למקרה שבו לאחר שהסתיים הסכם רישוי ממציא במשותף מבקש להמשיך לנצל את הפטנט וזאת בכפוף להוראות סעיף 78 דלעיל לחוק הפטנטים, הסכם הרישוי קובע מנגנונים המעגנים את זכויות הניצול באמצאה של כל אחד מהצדדים גם לאחר סיום הסכם הרישוי.

כך למשל, אחד המנגנונים המקובלים בהסכמי רישוי של ממציאים במשותף, הינו שעם סיום הסכם הרישיון בשל הפרתו על ידי מקבל הרישיון, המפר מתחייב באופן בלתי חוזר להעניק לצד הנוסף רישיון בלעדי בחלקו בפטנט, כלומר בכלל הזכויות באמצאה, להשתמש ולמסחר את האמצאה בכל דרך, לרבות על ידי מסחורה לצדדים שלישיים.

במקרה זה, מתעוררת מן הסתם שאלה משמעותית בענין זכאותו של הצד המפר לקבלת תמלוגים בגין השימוש באמצאה, שאלה אשר נותיר אותה פתוחה במאמרנו דנן.

לסיכום

הסכמי רישוי טכנולוגיים הינם הסכמים מורכבים הכוללים תניות והוראות בהיבטים שונים, לרבות היבטים מסחריים, כלכליים ומשפטיים. במסגרת הסכם רישוי בין ממציאים במשותף מתקשרים הצדדים במטרה להעניק לצד אחד רישיון להשתמש בכל הזכויות בגין האמצאה בתמורה לתמלוגים לצד השני, והכל מתוך מטרה וראייה כי אותו צד שמקבל את הרישיון יידע למקסם ולמסחר את הזכויות בפטנט באופן המקצועי והיעיל ביותר.

בחתימה על הסכם רישוי כאמור נוצרת מערכת יחסית ממושכת וארוכת טווח בין מקבל הרישיון ולבין נותן הרישיון (הממציאים במשותף), לפיכך חשוב לייצר מנגנונים אמינים וברורים אשר ישמרו על האינטרסים המשמעותיים של כל אחד מהצדדים ויעניקו לו כלים אפקטיביים למקסם את התועלות הצומחות לו מההסכם.