הסכמי הלוואה שמופרים ע"י הלווה הינם בבחינת חזון נפרץ בישראל, לפיכך ולצורך פיזור סיכוני האשראי, נמצא כי במרבית המקרים נוטל המלווה כתב ערבות חיצוני כתנאי למתן הלוואה בידי הלווה.
תדירותה של תופעת הערבות ההדדית של עם ישראל הובילה למצב בו ערבים נתבעו לצד החייבים והפכו למעשה למקור פרעון ראשי, מצב אשר ממחיש את המורכבות של משולש האינטרסים נושה-חייב-ערב. רק התערבותו של המחוקק במסגרת התיקונים לחוק הערבות (תשנ"ב, תשנ"ח), יצרה הסדר חדש לגבי יכולת הפעלת האמצעים המשפטיים כנגד הערבים.
למרות הכשל בפרעון האשראי, המלווה מוכן לעתים קרובות להעניק ללווה הזדמנות נוספת בדמות הסדר חוב חדש, למרות שהאשראי הועמד לפרעון מיידי והחזרו נדרש אף מצדו של הערב. נוצרה אפוא מציאות שבה מחד, הלווה והמלווה מסכימים על מתן הזדמנות נוספת לפרעון האשראי מבלי שהערב צד לאותן הסכמות, ומאידך חלוף הזמן חושף את המלווה לטענת התיישנות מצדו של הערב.
אם כן, כיצד תחושב תקופת ההתיישנות עבור ערב, והאם קיים הבדל בהקשר זה בין ערב רגיל לערב מוגן? להלן נדון בשתי החלטות בהן מבסס בית המשפט את פרשנותו לתיקון לחוק הערבות בהקשר של דיני התיישנות.
רקע
זכותו של נושה לגבות את חובו מהחייב מוגבלת בזמן וכפופה לטענת התיישנות הקבועה בדין. ככלל, התקופה שבה מתיישנת תביעה (שאינה במקרקעין) אשר לא הוגשה עליה תובענה הנה שבע שנים החל מהיום שבו נולדה עילת התובענה (סעיפים 5-6 לחוק ההתיישנות).
עפ"י הלכת ביהמ"ש העליוןבפרשת ויליאמס[1], נקבע כי עילת התביעה כלפי הערב מתגבשת עם משלוח מכתב הדרישה הראשון אליו, וכי במועד זה מתחיל מירוץ ההתיישנות.
מאז הלכת ויליאמס, ביצע המחוקק תיקונים לחוק הערבות ובין היתר הותוותה פרוצדורה שונה המבחינה בין ערב רגיל לערב מוגן, באופן בו לגבי האחרון הוגבלה זכותו של הנושה בכל הנוגע למרחב פעולתו כנגד הערב המוגן.
ההוראה הרלבנטית לערב מוגן קבועה בסעיף 27 לחוק ולפיה לא תוגש תובענה נגד ערב מוגן אלא לאחר שניתן פסק דין נגד החייב וכי ראש ההוצאה לפועל אישר שננקטו ומוצו כל הליכי ההוצאה לפועל על מנת להיפרע מהחייב העיקרי. בהקשר זה נציין כי ערב מוגן הנו ערב שחתם על כתב ערבות לאשראי שאינו עולה על 87,638.31 ₪ ביום מתן האשראי ואשר אינו בן זוג, שותף, או בעל מניות בלווה מסוג תאגיד.
המציאות המשפטית ביחס לערב מוגן
פרק זמן זה בו על המלווה לפעול למיצוי כלל ההליכים נגד החייב, ובמהלכו הופך הערב למעין "חייב נדחה" עשוי להמשך שנים ארוכות. כך, במסגרת פרק הזמן כאמור על הנושה לבצע סדרת פעולות הכוללת:משלוח התראה לחייב ולערב על אי פרעון החוב; הגשת תביעה כנגד החייב העיקרי; נטילת פסק דין כנגד החייב העיקרי; פתיחת תיק הוצאה לפועל לשם גביית חובו של החייב העיקרי; נקיטה בהליכי גביה על-מנת לגבות את חובו של החייב העיקרי; ורק לבסוף קבלת האישור המיוחל בדבר מצוי ההליכים. רק במועד זה רשאי הנושה לפעול בהליכים משפטיים כנגד הערב המוגן.
במקרים מסוימים עשוי פרק זמן זה לעבור את התקופה הקבועה בחוק ההתיישנות באם זו נמנית – עפ"י הלכת וויליאמס – ממועד הוצאת הדרישה כלפי הערב ועד לפתיחת ההליך נגדו.
בפרשת רובין[2] עלתה השאלה האם מירוץ ההתיישנות החל במועד שבו שלח הבנק מכתב התראה לערב המוגן על חובותיו של החייב או מהמועד בו ניתן אישורו של ראש ההוצל"פ על מצוי ההליכים כנגד החייב.
נקבע כי מועד ההתיישנות נמנה מנקודת הזמן בה הוציא ראש ההוצאה לפועל אישור בדבר מיצוי ההליכים כנגד החייב. הואיל ותיקון לחוק מונע מהנושה מלתבוע את הערב המוגן כל עוד לא ניתן מאת ראש ההוצאה לפועל אישור כאמור, הנושה מחזיק, לכל היותר, ב"זכות תביעה מושגית" כנגד הערב, וזאת להבדיל מ"זכות תביעה קונקרטית".
המציאות המשפטית ביחס לערב רגיל
בכל הנוגע לערב רגיל, המצב המשפטי שונה. הואיל והתיקון לחוק הערבות לא מנע מהנושה מלפעול כנגד הערב כבר במועד בו הוא דורש את חובו מהחייב, מנגנון דחיית זכות התביעה אינו פועל במקרים אלו.
כפועל יוצא, על הנושה לממש את זכויותיו כנגד ערב רגיל בתוך תקופת ההתיישנות אשר נמנית כבר ממועד דרישת החוב מהחייב. בשורה ארוכה של פסיקות דחו בתי המשפט תביעות שהוגשו כנגד ערבים בחלוף 7 שנים ממועד דרישת החוב מהחייב וקיבלו את טענות ההתיישנות שהעלו החייבים. טענות הנושים על כך שטרם מוצו ההליכים כנגד החייב העיקרי נדחו על הסף לאור ההבחנה הברורה שביצע המחוקק בדבר סווג הערבים.
האם הסדר חוב חדש משפיע על מירוץ ההתיישנות?
מצב שכיח ביותר הוא זה שלאחר משלוח הדרישה לפרעון החוב, מגיעים החייב והנושה להסדר חוב חדש במסגרתו ניתנת לחייב הזדמנות נוספת לפרוע את חובו תוך דחייה בהסכמה של הפעלת ההליכים המשפטיים. כך, עשויה להווצר מציאות שבה הסדר חוב חדש שנחתם לאחר שהנושה דרש מהחייב ומהערב את פרעון החוב, מופר אך זאת לאחר שכבר חלפה תקופת ההתיישנות הנמנית ממועד הוצאת הדרישה המקורית לפרעון החוב.
מה הדין במקרה זה? האם מירוץ ההתיישנות שכברהחל (ביחס לערב) מעולם לא נפסק? האם הפרת הסדר החוב החדש מקימה עילת תביעה חדשה כנגד הערב?
לאחרונה נפסק ע"י בית המשפט המחוזי בעניין הבנק הבינלאומי נ' ישראלי ואח'[3] כי הפרתהסדר החוב של החייב העיקרי אינה מגבשת עילת תביעה חדשה כלפי הערב. ככל שהנושה לאפעל כנגד הערב בתוך תקופת ההתיישנות שהחלה ביום משלוח מכתב הדרישה הראשון לערב, הרישהוא מנוע מלעשות זאת אם חלפה תקופת ההתיישנות. בית המשפט קובע תוך הסתמכות על הלכות קודמות כי ארכה שניתנה לחייב העיקרי להסדיר את חובו אינה מקימה עילה חדשה כנגד הערב, ומשכך אינה מאריכה את תקופת ההתיישנות כלפי הערב.
אין בעובדה שמירוץ ההתיישנות כנגד החייב העיקרי הושהה מאיזושהי סיבה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות של הערב. למלווה לא היתה כל מניעה מלפעול כנגד הערב מהרגע בו שלח אליו את מכתב הדרישה הראשון. הפרת הסדר הנושים לא מקימה עילת תביעה חדשה כנגד הערבים (גם אם היא מקימה עילת תביעה חדשה כנגד החייב העיקרי).
בית המשפט קובע כי חיובו של הערב הוא חיוב "משני" לחיוב העיקרי, במובן זה שעם התגבשות עילת התביעה כנגד החייב העיקרי מתגבשת גם עילת התביעה כנגד הערב. בית המשפט מציין כי קבלת טענת הבנק תצור חוסר וודאות שכן לבנק קיים אינטרס לחתום על הסדרי חוב נוספים עם החייב ולו בכדי להאריך באופן מלאכותי את מרוץ ההתיישנות. יש בכך משום פגיעה גסה באינטרס של הערב שכן משך הזמן בו תלויה ומרחפת מעליו חרב התביעה צריך להיות מוגבל ומתוחם, ויש בכך פגיעה בהסתמכותו על כך שחלוף הזמן מצביע על ויתור מצד הנושה. יתר על כן, טענה זו אף יוצרת לערב נזק ראייתי ברור.
סיכום
מסיווג הערב כערב רגיל או מוגן נגזרות דרכי הפעולה של המלווה. בכל הנוגע לערב מוגן הרי שמעוכבת הזכות להפעיל אמצעים משפטיים כנגדו עד אשר יתקבל אישור ראש ההוצל"פ על מצוי ההליכים כנגד הלווה, ומאותו מועד מתחיל מירוץ ההתיישנות.
בכל הנוגע לערב רגיל, הדין שונה. על נושה להקפיד היטב שכן ממועד משלוח דרישת הנושה לפרעון החוב נפתח מרוץ ההתיישנות. כל הסדר או ארכה שמוסכמים בין המלווה ללווה אינם רלבנטים לערב הרגיל ואינם עוצרים כשלעצמם את מרוץ ההתיישנות.
חשוב לדעת כי הסדר חדש עם החייב אין משמעו שלא ניתן לפעול לאתחולו של מירוץ ההתיישנות: על נותן אשראי לדעת כי עליו לפעול לצירוף הערב כצד להסדר חוב עם החייב ולקבל את הסכמתו בפועל לדחיית מרוץ ההתיישנות. לחילופין, המלווה יכול להוציא לערבים מכתב ולהודיע להם שיש לו עילת תביעה כנגדם והוא מבקש את הסכמתם שלא להגיש נגדם תביעה כעת אלא רק אם יופר ההסדר על-ידי החייב העיקרי, ולמנוע בכך את טענת ההתיישנות כנגדו על-ידי הערבים.
[2] רע"א 8688/07 רובין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ