שאלת אחריותם של נושאי משרה כלפי הנושים של החברה מתעוררת בעיקר במצב בו החברה הינה חדלת פירעון ואין ביכולתה לפרוע את חובותיה לנושיה. ברוב המקרים מדובר בחוב שיסודו בהתקשרות חוזית בין החברה לבין הנושה (בגין מוצר או שירות שהעניק הנושה לחברה) או בעילה שטרית (המחאה שחוללה מחמת אי פירעון).
המחוקק הישראלי לא הבהיר אימתי מוטלת חובת זהירות על נושא משרה בחברה כלפי נושה שלה, והמלאכה הוטלה על בתי המשפט לקבוע זאת במקומו. יצוין כי החוק מטיל על נושא משרה בחברה, מלבד חובת הזהירות, גם חובת אמונים. בית המשפט פרש חובה זו כחובה לפעול למען החברה ולתועלתה בתום לב, בהגינות ולהימנע מקידום אינטרס אישישל נושא המשרה. במאמר זה נתמקד בחובת הזהירות החלה על נושאי המשרה ונבחן את מערך השיקולים שמפעיל בית המשפט בבואו להטיל אחריות אישית על נושאי משרה בחברה כלפיה נושיה תוך התמקדות על חברות פרטיות קטנות.
רקע
שאלת אחריותם של נושאי משרה כלפי הנושים של החברה מתעוררת במצבים בהם החברה הינה חדלת פירעון ואין ביכולתה לפרוע את חובותיה לנושיה. ברוב המקרים מדובר בחוב שיסודו בהתקשרות חוזית בין החברה ולבין הנושה (בגין מוצר או שירות שהעניק הנושה לחברה) או בעילה שטרית (המחאה שחוללה מחמת אי פירעון).
יצוין כי בעוד שחוק החברות מציין מפורשות כי על נושא משרה חלה חובת זהירות כלפי החברה ובעלי מניותיה בהתאם לסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, הרי שבהחלת חובת הזהירות כלפי צדדים שלישיים המחוקק הישראלי לא הבהיר אימתי מוטלת חובת זהירות על נושא משרה בחברה כלפי נושיה ובחר להותיר לבית המשפט את מלאכת עיצוב חובת הזהירות ולקבוע, בין היתר, באילו מקרים יחילו את החובה ואת היקפה.
הבסיס המשפטי להטלת חובת זהירות על נושאי משרה בחברה כלפי נושיה הינו עוולת הרשלנות. אחריות אישית של נושא משרה בחברה כלפי נושיה במסגרת עוולת הרשלנות תקום ככל שיוכח כי לנושה נגרם נזק, הסיבה לנזק הינה מעשה או מחדל של נושא המשרה (הקשר הסיבתי) והאם נושא המשרה התרשל, דהיינו, נהג כפי שנושא משרה סביר לא היה נוהג.
ברי כי בהיעדר הוראת חוק מתאימה אין בתי המשפט יכולים להטיל על נושאי משרה חובת זהירות גורפת במקרים בהם נקבע שהתקיימה רשלנות או לשלול בצורה גורפת הטלת אחריות כאמור. משכך, ובהיעדר חקיקה כאמור, אין מנוס מעיצוב חובת הזהירות באופן המאזן בין השיקולים המנוגדים שיפורטו להלן.
החלת חובת זהירות של נושאי משרה בחברה כלפי נושיה – מערכת השיקולים
אם נצא מנקודת הנחה כי נושא המשרה פעל לטובת החברה, האם עדיין יש להטיל עליו אחריות אישית כלפי נושה? הכרעה בשאלה הנ"ל נעשית על ידי איזון בין שיקולים שונים.
בצד אחד נמצא את שיקולי הצדק אשר נותנים כי יש להעדיף את הניזוק (הנושה) ולהבטיח כי יוכל להיפרע את חובו (גם אם החברה לא יכולה לפרוע את חובו), ואת השיקול הכלכלי לפיו יש לייצר כוח הרעתה כנגד נושאי המשרה לפעול בצורה בלתי מרוסנת בעיקר כאשר החברה מצויה בקשיים כלכליים; בצד השני קיים השיקול של כרסום באישיות המשפטית הנפרדת של החברה ולכך מצטרף השיקול לפיו הרתעת יתר עלולה למנוע מנושאי משרה ליטול החלטות וסיכונים שוטפים וסבירים, דברו שעלול לשתק את החברה ולהוביל אותה לקשיים רבים עוד יותר.
בית המשפט מכיר בצורך של מציאת איזון בהרתעה של נושאי משרה ועל כן, בבואו להטיל אחריות אישית על נושאי משרה, בית המשפט מפעיל מבחנים משפטיים, כאשר המבחן המרכזי הינו האם ניתן לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה של והשגרתית של נושא המשרה בחברה.
לצורך יישום המבחן דלעיל הלכה למעשה, דהיינו, על מנת לקבוע האם פעילותו של נושא המשרה חורגת מפעילותו הרגילה בחברה בית המשפט מכריע את השאלה על יסוד נתונים עובדתיים ואובייקטיבים לצד נתונים מעורפלים יותר לדוגמא: האם נושא המשרה היה "הרוח החיה" מאחורי החברה? מה מידת מודעותו של נושא המשרה ליכולת הפירעון של החברה.
לצורך הטלת אחריות אישית על נושא משרה אין בית משפט בוחן מה היה חלקו של אותו נושא משרה בהידרדרותה הפיננסית של החברה וחוסר יכולתה של החברה לפרוע את חובה לנושה, אלא מה היה חלקו של נושא המשרה בהיווצרות נזקו של הנושה.
כפי ניתן לראות, הנתונים עליהם מבסס בית המשפט את הכרעתו אינם מובהקים וחד משמעיים ולכן קשה מאוד לנבא אימתי יטיל הוא אחריות אישית על נושא משרה וכן את היקף החשיפה של נושאי המשרה באותם מקרים.
חוסר הוודאות לעניין חשיפתם האישית של נושאי משרה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בחברות קטנות
במרבית המקרים חברות קטנות מאופיינות בסביבה כלכלית מורכבת הנובעת ממספר גורמים: (1) ככל שהחברה קטנה יותר, לכל החלטה של נושא משרה יכולות להיות השפעה ניכרת על מצבה הכלכלי של החברה; (2) חברה קטנה חשופה יותר לסיכונים הנובעים מאירועים חיצונים (לדוגמא: הגבלת עסקאות במזומנים); (3), הריחוק "הפיזי" בין נושא המשרה לבין הנושה קטן הרבה יותר מאשר בחברה גדולה. במילים אחרות, הקשר האישי בחברה קטנה גדול יותר בין נושא משרה ולבין הנושה; (4) בעוד שחברה גדולה יכולה לבטח עצמה מסיכונים באמצעות כלים ביטוחיים (ביטוח אישי של נושאי משרה), חברה קטנה הרבה פעמים מוותרת על הביטוחים הנ"ל בשל העלויות הגבוהות.
מהפסיקה עולה כי אין חוקיות מסוימות בקשר עם הטלת אחריות אישית על נושא משרה בחברה כלפיה נושיה ובית משפט למעשה בוחן כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה.
כך לדוגמא בע"א 407/89צוק אור בע"מנ' קאר סקיוריטי בע"מ, בית המשפט קבע, כי החברה ביצעה עוולה של גניבת עין (חיקוי מוצר מסחרי אשר מוגן בפטנט) ובנוסף הטיל אחריות אישית על נושאי משרה בגין ביצוע העוולה. בית המשפט קבע כי "אין מטילים אחריות בשל עצם מעמדו של אורגן בחברה, אלא אך ורק בשלפעולותיו של אותו אורגן בנוגע לאותה עוולה הנטענת לפני בית המשפט". במקרה דנן, בית המשפט קבע שנושאי המשרה נטלו חלק בתכנון, בייצור ובשיווק של מוצרי החברה. מעשים אלו עלו כדי גניבת עין ונעשו על-ידיהם בעת שהיו אורגנים, מנהלים ונושאי משרה בחברה, ולפיכך חויבו באופן אישי בנזיקין.
במקרה אחר שבנדון בע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ. איהאב רינראוי, נדחתה תביעת רשלנות שהוגשה על ידי רוכשי דירות כנגד נושאי משרה בחברה קבלנית שלא הבטיחה את כספי הרוכשים ששולמו לחברה כנדרש על פי חוק. בית המשפט קבע כי לא שררו יחסים מיוחדים בין הרוכשים ולבין נושאי המשרה ולא הוכח כי נושאי המשרה ערבו באופן אישי לחובות החברה ומשכך לא הטיל בית המשפט חובת זהירות על נושאי המשרה כפי הרוכשים.
לסיכום
נושאי משרה חשופים לאחריות אישית כלפי נושיה של החברה במסגרת עוולת הרשלנות. אולם, קיים חוסר ודאות בקשר להיקף חשיפה זו, דבר המקשה על נושאי המשרה – הם מקבלי ההחלטות – לקבל אם כן החלטות מורכבות ולכלכל את צעדיהם בעיקר כאשר החברה מצויה בקשיים כלכליים.
מלבד היעדר חקיקה ברורה בנושא, גם בתי המשפט אינם מובילים קו אחיד וברור וכתוצאה מכך מתקבלות הכרעות שלעיתים נוקשות מדי ולעיתים מקלות מדי. ברי כי חוסר ודאות אינה מובילה לתוצאות ראויות וייטב אם המחוקק הישראלי ידאג להסדיר את הסוגיה, ויפה שעה אחת קודם.