מתן אשראי בנקאי והתנאים להפסקתו

מערכת היחסים העסקית בין הבנק לבין לקוחו הנה מורכבת ומשלבת מספר מערכות דינים. מאחר שהבנק הינו עסק מסוג מיוחד, הנתפס כ"סוכנות חברתית", הרי שמוטלות עליו חובות אמון מוגברות. הבנקים בישראל כבולים למשטר פיקוח ורגולציה נרחב ביותר, בין היתר לאור כך שהאשראי שניתן מצדם מקורו עפ"י רוב בגיוס כספים מהציבור במוצרים בנקאיים שונים (תוכניות חסכון, פקדונות וכיו"ב).

במאמר זה ננסה לבחון את סוגית מתן האשראי הבנקאי ללקוח וההשלכות הנובעות מכך לצד ההחלטה בדבר אי העמדת אשראי או הפסקת אשראי שניתן, ונגזרותיה.

רקע

ייעודו של הבנק הוא מתן אשראי ועל כך אין מחלוקת. אך מעצם העובדה כי האשראי הניתן מצדו מבוסס על כספי ציבור, מוטל עליו פיקוח הדוק באמצעות המפקח על הבנקים בדמות הוראות משתנות כגון: יחס הלימות הון, הגבלות על לווה יחיד וכיו"ב.

 מחד, הבנק נדרש לנהוג בזהירות בבואו לתת אשראי ולנהל את יחסיו עם לקוחו. התנהלות פזיזה ושרירותית עשויה לפגוע בחוסנו הפיננסי ולהוביל למצבים של העדר יכולת להשיב למפקידים את כספיהם[1]. מאידך תכליתו של בנק הוא בהעמדת כספים לרשות לקוחותיו, שהנם בעלי חוסן פיננסי שונה זה מזה, וברור מאליו שהבנקים חייבים לטול על עצמם סיכונים מגוונים בעת מתן אשראי.

העמדת האשראי והפסקתו – זכות או חובה

הוראת סעיף 2[א] לחוק הבנקאות [שירות ללקוח], תשמ"א -1981 קובעת כי הבנק לא יסרב סירוב בלתי סביר ליתן שירות מסוג קבלת פקדון, פתיחת חשבון, מכירת המחאה בנקאית אולם "אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח". הנורמה הכללית המוכתבת בדין הנה כי אין על הבנק חובה להעניק אשראי ללקוח. ההחלטה בדבר מתן סוגי האשראי וביחס לביטחונות שידרוש הבנק כנגד העמדת האשראי, נתונים כולם לשקול דעתו הבלעדי.

לצד שקול הדעת, כפוף הבנק לחובת תום- הלב בקיום חוזה כאמור בסעיף 39 לחוק החוזים ולעוולת הרשלנות, המעוגנת בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין. עפ"י רוב, טענות הלקוח מתמקדות בעצם ההחלטה שלא לחדש את מסגרת האשראי לחברה, ולאי מתן הודעה מוקדמת טרם הפסקתה ו/או העמדת האשראי לפרעון מיידי. על הבנק להצדיק טעמים טובים לביצוע שינוי כזה, להתריע מראש, ולאפשר ללקוח לתקן את הגורם לשינוי, או לפחות ליתן לו שהות בכדי לכלכל את המשך צעדיו. במקרה שהבנק יפעל באופן חד צדדי, ללא התרעה מוקדמת וללא סיבה מספקת להפסקת האשראי הוא עשוי להיות מחויב בנזקי הלקוח[2].

הבחינה של בתי המשפט אינה רק על סמך ההסכם הכתוב בין הבנק ללקוח אלא גם על סמך מערכת היחסים שהתנהלה בפועל מול הבנק. כך למשל קיומה של מסגרת אשראי בנקאית לא פורמלית, על פני תקופה ומבלי שהבנק נוקט צעדים כלשהם, עשויה להתפרש כהסכמה שבשתיקה להגדלת המסגרת, באופן שביטולה באופן חד צדדי עשוי להיחשב כהתנהגות שאינה בתום לב (למעט קיומן של נסיבות נוספות שבגינן נאלץ הבנק לבצע מהלך חד צדדי).

נשאלת השאלה, מה במצב דברים בו הבנק העמיד מסגרת אשראי לתאגיד עסקי, עליה הסתמך התאגיד בבניית עסקו וביסוסו, ובחלוף תקופה נתונה, מחליט הבנק עפ"י שקול דעתו כי אין ברצונו להעמיד עוד קו אשראי ללקוח? מחד עומד שקול דעתו העצמאי של הבנק ומנגד ברור כי הפסקת האשראי מובילה במקרים רבים לכיליון ולסוף דרכו של התאגיד.

במסגרת שקול דעתו של הבנק בדבר אי העמדה או ביטול של מסגרת אשראי, ניתן למנות מצבים ברורים בהם מוגש כנגד הלקוח צו כינוס לנכסיו, הטלת עיקולים או בקשה לפירוק/פשיטת רגל. כמובן שהפרת הסכמים לפרעון התחייבויות מול הבנק עשויה כשלעצמה להוות עילה להפסקת האשראי.

עניין שנדון לאחרונה[3] עסק במקרה בו מוזגו לקוחותיו של בנק שחדל מעיסוקו, לתוך בנק ממזג, אשר התחייב לקלוט את לקוחותיו של הבנק שחדל מעיסוקו עם תנאי האשראי שסופקו להם. לקוח ספציפי היה מקבל אשראים מסוגים שונים בהתאם לצרכיו ועפ"י בטחונות שסיפק, ובהתאם לשקולים בנקאים נוספים. עם ביצוע המיזוג נקלטו האשראים בבנק הקולט, אלא שבחלוף תקופה נתערער מצבו הפיננסי של הלקוח. הבנק הקולט סרב להעמיד אשראים נוספים ולבסוף העמיד את האשראי לפרעון מיידי. הלקוח טען כי סרובו של הבנק להעמיד אשראי נוסף והעמדת האשראי לפרעון מיידי הסבו לו נזקים שיש בהם לקזז את חובו של הלקוח לבנק.

נפסק באותן נסיבות כי המיזוג לא הטיל חובה על הבנק הקולט להוציא מכתבי אשראי דוקומנטרי ללא הגבלה או להעמיד אשראי חדש ללקוח, מבלי לבדוק את תיק הלקוח לגופו, ובפרט כאשר בהסכמי פתיחת החשבונות נקבע במפורש, שהבנק יהיה רשאי להפסיק אשראי ולא לחדשו. הבנק פעל בסבירות בתום לב ועפ"י הנסיבות שהיו תקפות באותו מועד. לא ניתן להתעלם מכך שחלה ירידה ניכרת במכירות ובהכנסות של הלקוח, הרעה בתזרים המזומנים, ופער שלילי בין האובליגו לבין הביטחונות שהועמדו לטובת הבנק.

בית המשפט חזר על פסיקות קודמות לפיהן לבנק מספר פרמטרים בבואו לתת אשראי כגון: תזרים מזומנים של הלקוח, המחזור, טיבו של העסק ומצבו של השוק הרלוונטי, גובה האשראי המבוקש, הצפי לעתיד, ועברו העסקי של הלקוח. סוגיית הבטחונות מהווה רק את אחד הפרמטרים מתוך מכלול של שיקולים[4].

לסיכום

הפסיקה הכירה בזכותו העקרונית של בנק להימנע מלהעניק ללקוח אשראי או מלהמשיך ליתן לו קו אשראי, משיקולים לגיטימיים שנועדו לאפשר לבנק להבטיח את החזר כספיו, דוגמת חשש כן באשר ליכולת גביית האשראי, עקב שינוי לרעה בכושר הפירעון של הלקוח[5]. עצם מתן אשראי חריג בעבר אינו יכול להטיל חובה על הבנק להעניק אשראי חדש[6].

הבנק מעניק אשראי במסגרת עיסוקו העיקרי ובמסגרת הסיכון אשר נוטל הוא על עצמו. מידת הסיכון תהא מוגבלת במסגרת הנורמות המוכתבות ע"י החקיקה והוראות בנק ישראל. בדרך זו הבנק מגן על עצמו ועל כספי הציבור מפני המשך וגידול החשיפה לסיכונים שהחמירו. המדובר בראש ובראשונה באינטרס ציבורי עוד בטרם נבחן האינטרס האישי של הבנק[7].

נמצא כי אינטרס הבנק מצוי במרחב של סיכון ובתוכו שמור לו מרווח תמרון. במסגרת ההחלטה בדבר הקצאה מחודשת של אשראי או הפסקתו, רשאי הבנק לשקול שיקולים דוגמת תזרים המזומנים של הקבוצה, מחזור הקבוצה, טיבו של העסק ומצבו של השוק הרלוונטי, גובה האשראי המבוקש, הצפי לעתיד, היקפם וטיבם של הביטחונות, ועברה העסקי של הקבוצה. כל אלו מהווים שיקולים ב"מבחן הסבירות הבנקאית" – סטנדרט התנהגות המקובל במגזר הבנקאי.

אך בכל מקרה של הפסקת אשראי קיים חובה על הבנק לנהוג בזהירות, לשמור ככל הניתן על עניינו של הלקוח ובכל מקרה ליתן הודעה מספקת מראש על מנת לאפשר ללקוח להתארגן מחדש למציאות חדשה אותה מכתיב לו ע"י הבנק.