משחקים אסורים – האם המטרה מקדשת את האמצעים?

תעשיית ההימורים המקוונים הינה אחת התעשיות הפורחות כיום ברשת האינטרנט, המגלגלת מיליארדי דולרים מדי שנה. השילוב של הימורים ורשת האינטרנט, שהינה זירה וירטואלית, מציב בפני החוק הקיים אתגרים חדשים. נוכח שתיקת המחוקק ביחס לאתרי ההימורים אלה, נוטים בתי המשפט במדינת ישראל ליתן להימורים המקוונים מענה בדמות פרשנות מחמירה של החוק. במאמר זה נציג את המצב המשפטי הקיים, לאורו צריכים להתאים עצמם השחקנים בזירה זו, לצד מספר מלים המביעות את עמדתנו ביחס לפרשנות המחמירה של בתי המשפט בישראל להוראות החוק ולהשלכתם על תחום ההימורים המקוונים.

רקע

תעשיית ההימורים המקוונים חדרה לחייהם של מיליוני גולשים והפכה לאחת התעשיות הבולטות ברשת האינטרנט המגלגלת מיליארדי דולרים מדי שנה.

בתחום משחקי הפוקר לבד, הסטטיסטיקות מצביעות על גידול באלפי אחוזים במספר שחקני הפוקר ברשת בשנתיים האחרונות.

הצלחת ההימורים המקוונים בעולם לא פסחה על מדינת ישראל. בד בבד עם העלייה המטאורית בפופולאריות של אתרי ההימורים, אנו נחשפים יותר ויותר למקרים בהם רשויות האכיפה, בצוותא חדא עם בתי המשפט בישראל, פועלות לחסום ולעצור את מפעילי אתרי ההימורים, בטענה כי הימורים ברשת אינם חוקיים.

בתי המשפט לא לוקחים סיכונים

הפעילות באינטרנט בכלל ואתרי ההימורים המקוונים בפרט מעלה שאלות רבות בתחום סמכות השיפוט ותחולת הדין המקומית והבינלאומית, דבר המצריך את מערכת המשפט הישראלית להידרש לאספקטים הייחודים של הפעילות ברשת האינטרנט הנובעים, בין היתר, מהעדר גבולות טריטוריאליים.

דוגמא בולטת לכך הינה אתרי אינטרנט המנוהלים וכן שרתיהם ממוקמים במדינה בה הימורים מקוונים הינם חוקיים, אולם פעילותם מכוונת לגולשים במדינות רבות בכל העולם, לרבות מדינות שהימורים אסורים בהן. איזו מערכת דינים ראוי להחיל על מנהלי אתרים אלה? הדין הקיים על הימורים רגילים או שמא יש צורך בשינוי חקיקה?

כבר בחוק העונשין, בחר המחוקק הישראלי באופן עקרוני לאסור על קיום הימורים ופרסומם בתחומי מדינת ישראל מנימוקים כלכליים וחברתיים שונים.

אין מחלוקת כי חוק העונשין נחקק עוד טרם עידן האינטרנט ואף לא שונה או תוקן בעקבותיו, ובהיעדר התייחסות ספציפית של המחוקק להימורים מקוונים, מתעוררת הסוגיה האם ניתן (או ראוי) להחיל את הוראות חוק העונשין על הימורים מקוונים?

קיימות שתי גישות מרכזיות לבחינת הסוגיה: הגישה השמרנית למול הגישה הליברלית.

הגישה השמרנית, מציעה ליישם את הדין הקיים, למעט ביצוע התאמות מינוריות, גם ביחס לחידושים טכנולוגיים שהחוק אינו מתייחס אליהם באופן ספציפי, כגון: האינטרנט, טלפונים סלולאריים וכיו"ב, אשר מרביתם הומצאו לאחר חקיקת החוקים כאמור. גישה זו מבוססת על פרשנות תכליתית של החוק ולהגשמת מטרותיו ללא קשר לחידושים טכנולוגיים כאלו או אחרים. כך, מציעה הגישה השמרנית להחיל על הימורים מקוונים את הדין הקיים על הימורים רגילים (בשינויים המחויבים).

לעומתה, הגישה הליברלית הינה גישה דינאמית לפיה הדין הקיים אינו נותן מענה מספק לסוגיות המשפטיות העולות מחידושים טכנולוגיים כדוגמת האינטרנט בכלל ומהימורים מקוונים בפרט. משכך, לפי הגישה הליברלית, יש לבצע שינויים חקיקתיים ולפתח דוקטרינות משפטיות עצמאיות שתוכלנה להתמודד עם הסוגיות החדשות איתן נאלצת להתמודד המערכת המשפטית.

פרשת אתר ההימורים "ויקטור צ'נדלר"

אחת הפרשות שהסעירו את המערכת המשפטית בארץ בתחום ההימורים המקוונים היתה הליך מ (ראשל"צ) 1106/07 משטרת ישראל נ' קרלטון מיכאל (להלן: "פרשת קרלטון"), שם נדונה תחולת הוראות חוק העונשין על הימורים מקוונים. באותה פרשה דובר על חברה זרה הרשומה ופועלת בגיברלטר ואשר עיסוקה הפעלת אתר הימורים באינטרנט בין היתר תחת השם "ויקטור צ'נדלר". שרתי החברה, מרכז פעילותה ועסקיה ממוקמים בגיברלטר, אולם חלק ניכר מפרסום עסקיה של החברה ומפעילותה הופנה באופן ישיר למהמרים ישראלים אשר היוו חלק משמעותי מקהל המהמרים באתר.

בפרשת קרלטון, צידד בית המשפט בגישה השמרנית, וקבע שאין חובה כי חידוש טכנולוגי כלשהו יצריך חקיקה ספציפית ו/או שינוי חקיקה קיימת על מנת לאכוף את האיסורים הקבועים בדין הקיים. כך, לדברי כב' השופט היימן, ברוב המקרים ניתן להחיל את הדין הקיים על המצב החדש על ידי מתן פרשנות תכליתית לחוק. ולכן לשיטתו, חרף העובדה כי הוראות חוק העונשין מתייחסות במקורן להימורים רגילים, הרי שעל ידי פרשנות תכליתית של החוק יש להחיל את האיסור גם על הימורים שנעשו במרחב הווירטואלי.

עוד קבע כב' השופט היימן, כי על מנת להגשים את כוונת המחוקק למנוע את תופעת ההימורים ועידודם בקרב תושבי ישראל, אין להתיר לחברה זרה להסתתר תחת המעטה שהשרתים יושבים בחו"ל ובכך להכשיר פעולתם.

יחד עם זאת, בתחומים אחרים, נקבע לא אחת על ידי בתי המשפט בישראל כי אין זה ראוי להחיל את הוראות החוק הקיים על חידושים טכנולוגיים, כדוגמת האינטרנט, מקום בו החוק אינו מתייחס מפורשות לכך[1], ובתי המשפט העדיפו להטיל את המשימה על המחוקק שיבצע את התיקונים הנדרשים.

מכאן, שאם בית המשפט דרש מהמחוקק את התייחסותו הספציפית להטלת איסורים גם על האינטרנט למשל ביחס לחוק הבחירות והגבלת חופש הביטוי וחסיון עו"ד-לקוח, האם לא צריך לצפות באופן דומה על הטלת אחריות פלילית שהערך המוגן בה אינו פחות חשוב למול חופש הביטוי – הוא חירות האדם.

לסיכום

למרות שקיימות דעות שונות והלכות הנבדלות זו מזו בהחלת הוראות הדין הקיים על חידושים טכנולוגיים, ובפרט על סיטואציות הנגזרות מרשת האינטרנט והשימוש בה, נראה כי במרבית הפסיקה המתייחסת להימורים מקוונים, בתי המשפט אכן מצדדים בגישה השמרנית לפיה ניתן ויש להחיל את הדין הקיים גם על הימורים מקוונים, ונמנעים מלהשאיר את הסוגיה פתוחה עד להתערבותו של המחוקק (ואולי בצדק חברתי מסוים). לשיטתנו, מדובר בתוצאה שהינה בעייתית, בפרט לאור העובדה שעסקינן במשפט פלילי, המביא לידי שלילת חירותו של אדם.

בכלל, בכל הנוגע לתחום ההימורים, נראה כי המערכת המשפטית נוקטת בקו אחיד ומעדיפה לשמר את המצב הקיים ונמנעת מלקבל החלטות שעלולות להיות להן השלכות רוחב מרחיקות לכת. כך, לאחרונה הכריע בית משפט בישראל בסוגיה מקבילה מתחום ההימורים כי הפוקר הינו משחק אסור, פסיקה שנויה במחלוקת לאור טיבו ואופיו של תחום הפוקר[2]. על כך נפרט בהרחבה במאמר נפרד.

[1] כך למשל, בתב"מ 16/01, סיעת ש"ס נ' ח"כ אופיר פינס, קבע כב' השופט חשין כי אין זה ראוי להקיש בין האיסורים הקיימים בחוק לעניין קיום תעמולה באמצעות הרדיו והטלוויזיה לבין שימוש ברשת האינטרנט. קביעה דומה נפסקה בפסק דין בש (ת"א) 93341/06 מדינת ישראל נ' היינץ ישראל בע"מ, כאשר בית המשפט פסק, כי למרות שהחוק צריך להיבחן במבחן המהותי, ולא במבחן הלשוני, הרי שמסמכים שהוחלפו בין עו"ד ולבין לקוחו באמצעות דואר אלקטרוני אינם חוסים תחת חיסיון עו"ד לקוח וזאת מאחר פקודת הראיות אינה מתייחסת ספציפית לשימוש באינטרנט.

[2] תפ (ת"א) 3814/07 מדינת ישראל נ' חלפון עמוס.