פיצויי ציפייה בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב

עקרון תום הלב במשא ומתן טרום-חוזי משמעו כי כל צד למשא ומתן מחויב לפעול תוך נאמנות כלפי הצד האחר למשא ולמתן, ותוך נאמנות לרוח העסקה ולמטרתה[1]. עוד נקבע כי על כל הצדדים לחוזה קיימת החובה לשתף פעולה ולפעול תוך התחשבות באינטרס המשותף להם בחוזה[2].

החובה לשמור על תום לב חולשת על כלל ענפי המשפט ובפרט בדיני החוזים. יחד עם זאת דומה כי לפחות מההיבט הלשוני ישנה התייחסות שונה בנוגע להפרת חובת תום הלב בשלב המו"מ לבין הפרתה בשלב החוזי. כך, לגבי הפרת החובה בשלב המו"מ קובע החוק כי "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. צד שלא נהג בדרך מקובלת ובתום לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה"[3], ואילו לגבי הפרת החובה בשלב החוזי קובע החוק כי: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה"[4].

סעיף 12(ב) לחוק החוזים קובע כי צד שנהג שלא בתום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב לשלם לצד השני (הנפגע) פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא והמתן או עקב כריתת החוזה. הגישה בה נקטו בתי המשפט בעבר היתה כי על פי סעיף זה ניתן לתבוע פיצוי הסתמכות בלבד. כלומר הנפגע לא יכול לתבוע את נזקיו שהיו עשויים להיגרם לו אילו הושלמה העסקה, אלא רק את החזרת המצב לקדמותו ערב הכניסה למשא ומתן[5].

תכלית הפיצויים הנפסקים על פי סעיף 12(ב) לחוק היא להעמיד את הנפגע באותו מצב בו היה נתון, לולא נכנס למשא ולמתן כלל[6]. תכלית זו נשענה על התפיסה הבסיסית לפיה בית המשפט אינו כורת לצדדים חוזה שהם עצמם לא כרתו – ואין מקום להשערות באשר לתוכנו של החוזה שהיה נכרת אם הצדדים היו משלימים את המו"מ. הלכה זו היתה נוהגת עד לפסה"ד בעניין קל בניין.

פס"ד קל בניין והשלכותיו

בפרשת קל בניין[7] נדון המקרה בו חברה הזמינה הצעות לביצוע עבודה במסגרת מכרז,  ניהלה מו"מ מול מציעים שונים וסיכמה את כל התנאים עם המציעה שנבחרה, למעט אישור דירקטוריון. עובדות המקרה הובילו למסקנה כי הסוגיות המסחריות והמשפטיות נבדקו ואושרו ונותר רק לקבל את אישור הדירקטוריון. מועצת המנהלים החליטה שלא לאשר את העסקה וחלף זאת התקשרה בהסכם עם חברה שלא נטלה חלק במכרז על בסיס תנאים דומים שסוכמו עם המציעה. בהתנהגותה זו הפרה החברה את חובתה לנהוג בתום לב.

בפסה"ד, קבע בית המשפט העליון כי סעיף 12 אינו מוגבל לפיצוי הסתמכות בלבד וכי מקום שבו החוזה לא נכרת בשל חוסר תום לב של אחד מהצדדים, זכאי הצד הנפגע לפיצויי קיום. משמעות הדבר כי הנפגע פוצה לא רק בחסרון הכיס (קרי: הוצאות שהוציא מכיסו), אלא קיבל פיצוי על מניעת הרווח אותו היה צפוי לקבל לו היה החוזה מקוים.

בית המשפט קבע כי בשלב סופי של המו"מ, אשר לא הסתיים בחתימה בשל חוסר תום הלב של המפר, הנזק שנגרם לנפגע עקב המשא והמתן אינו רק הנזק בגין הכניסה למשא ולמתן וניהולו אלא אי–כריתת החוזה וממילא אובדן הרווח שבו.

נפסק כי קיימים מקרים שבהם המשא והמתן בין הצדדים הגיע לשלב כה מתקדם, עד כי תוכנו של ההסכם מוסכם וידוע, תנאיו של ההסכם גובשו, אך בשל חוסר תום–הלב נמנע השכלול הסופי של המשא והמתן לכדי חוזה. במקרים אלו, בית המשפט יסיר את המחסום שהושם ע"י המפר, בחוסר תום לב, ויתן תוקף לתוכן ההסדר שעיצבו הצדדים בפועל.

בית המשפט קובע כי האיזון הראוי בין החופש לעצב את תוכנו של החוזה, מזה, לבין החובה לנהל משא ומתן בתום–לב, מזה, נמצא בהטלת חובה ל"פיצויים חיוביים" על הצד הפוגע. הלכה זו נזכרה אף בפסקי דין מאוחרים[8].

סיכום

קיימת אבחנה בין הפרת חובת תום הלב בשלב המו"מ לבין הפרתה בשלב שלאחר כריתת ההסכם. בעוד שהפרת חובת תום הלב לאחר כריתת הסכם מזכה את הנפגע בסעדים המוענקים לו בכל מקרה של הפרת ההסכם, הרי שהפרתה בשלב בו מתנהל מו"מ עשויה לפצותו על הוצאות הסתמכות בלבד.

יחד עם זאת במקרים חריגים, בהם המו"מ מצוי בשלב סופי ורק התנהגות חסרת תום לב מצד המפר היא המונעת את שכלולו הסופי של ההסכם, עשוי בית המשפט לתקן את העוול ולהעמיד את הנפגע במצב בו עמד לו נמנעה ההתנהגות חסרת תום הלב וכפועל יוצא ההסכם היה נכרת. כך, מתן האפשרות לנפגע לתבוע פיצוי קיום, מונעת מהמפר לצאת נשכר נוכח התנהלות חסרת תום לב מצדו.

התערבות בית המשפט תהיה במקרים בהם קיימת ודאות שללא הפרת חובת תום הלב אכן היה נכרת חוזה בין הצדדים; כי ניתן להעריך את נזקי הנפגע (הרווחים שנמנעו ממנו) וכי התנהגות הנתבע היתה ללא דופי.

הבחינה תהיה בכל מקרה לגופו ותלויה בנסיבותיו המיוחדות של המקרה. כך יש לתת משקל למידת חוסר תום–הלב המופגנת מצד המפר, לשלב שבו מצוי המשא והמתן, לציפיות הצדדים בקשר לעסקה וכן בנתונים אחרים העשויים להיות רלוונטיים.