האם בוטלה הלכת אפרופים? האם כיום יש יותר ודאות בפרשנות והבנת חוזים?

ינואר 2026

האם בוטלה הלכת אפרופים?

האם כיום יש יותר ודאות בפרשנות והבנת חוזים?

מבוא

לפני מספר שבועות נכנס לתוקף תיקון מספר 3 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 ("חוק החוזים") אשר תיקן ושינה באופן משמעותי את סעיף 25 לחוק החוזים.

במהלך עשרות השנים האחרונות, חל כרסום מתמיד בלשון החוזה, כאשר קו פרשת המים היתה למעשה הלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ) אשר התקבל בשנת 1995 ("פרשת אפרופים").

מאז ועד היום, בתי המשפט נטו להתחקות לאחר תכלית אובייקטיבית אשר עמדה בבסיס כריתת החוזה, ולתת משקל מוגבל להתחקות אחר כוונת הצדדים בעת החתימה על החוזה, תהליך אשר לא תרם ליצירת ודאות משפטית.

מאד ועד היום, היו פסיקות מגוונות, וגם פעולות חקיקתיות שונות אשר הוסיפו לחוסר הודאות, וכעת במסגרת תיקון מספר 3 מנסה המחוקק לתת משקל יתר לכוונת הצדדים, בוודאי לצדדים מתוחכמים ומנוסים יותר.

רקע

לפני כשלושים שנה, בשנת 1995, קבע בית המשפט העליון בפרשת אפרופים מפי הנשיא דאז אהרון ברק, כי בית המשפט אינו מוגבל בפרשנותו של חוזה ללשון החוזה, ולביטויים המפורטים בו. בית המשפט המשיך וקבע כי כוונת הצדדים היא זו אשר מנחה את בית המשפט, ובמקרה של התנגשות בין לשון החוזה לבין מסקנתו של בית המשפט לגבי כוונת הצדדים, הכוונה היא זו אשר תכריע. במילים אחרות נקבע כי פרשנותו הסופית של חוזה תיקבע לפי אומד דעת הצדדים כפי שהוא משתקף מהנסיבות, ובמקרה בו ההבנה הסובייקטיבית סותר את תכליתו האובייקטיבית של החוזה, יכריע אומד דעת הצדדים.

מאז ועד היום

במהלך תקופה בת שלושים שנה, פרשת אפרופים השפיעה באופן משמעותי על תחומי משפט רבים ומגוונים. כך, חוזים עסקיים משמעותיים, לצד חוזים פרטיים ואף מסמכים משפטיים קצרים (כתבי התחייבות וכו'), פורשו לעיתים שלא בהתאם ללשון החוזה הברורה במקרים של ויכוח אשר פרץ בין הצדדים, ופעמים רבות בתי המשפט נתנו משקל משמעותי לכוונת הצדדים הסובייקטיבית (אשר לא מצאה ביטוי בנוסח החוזה).

הדבר גרם לביקורת רבה, במסגרתה הטיעון המשמעותי ביותר נגע לפגיעה בוודאות משפטית אשר יש לה תרומה משמעותית בעולם עסקי מסחרי המחפש ודאות ויציבות.

טיעון מרכזי נוסף נגע לפגיעה בחופש החוזים במסגרתו צדדים לחוזה (בוודאי צדדים מתוחכמים ומיוצגים) יכולים להסכים על חוזה מסוים לפי שיקול דעתם ולפי מערכת הסיכונים אותה הם שוקלים בעת החתימה על החוזה, וכאשר בית המשפט פוסק כי החוזה אמור להתפרש באופן שונה, הדבר פוגע דרמטית בחופש החוזי של אותם צדדים.

זהות ואופי הצדדים ומורכבות החוזה

במסגרת דיונים משפטיים אשר התקיימו ביחס לפרשנות הראויה שיש לתת לחוזים, בתי המשפט קבעו לא פעם כי יש לבחון כל חוזה באופן שונה, הלוקח בין היתר את נסיבות כריתתו של כל חוזה, את רמת המקצועיות של כל אחד מהצדדים, האם מי מהצדדים היה מיוצג על ידי עורך דין וכיו"ב. כך, לא ניתן להתייחס באותו האופן לאדם פרטי אשר כרת חוזה פשוט ללא ייצוג משפטי, לעומת פירמה מסחרית אשר התקשרה בחוזה מורכב, משמעותי, אחד מיני רבים תוך שהיא מקבל ייצוג משפטי משמעותי במהלך המו"מ לגיבוש החוזה.

כבר לפני מספר שנים, קבע בית המשפט בפרשת "ביבי כבישים" (ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ) אשר ניתן בשנת 2019 כי "לא כל החוזים נולדו שווים", וכי ניתן לבצע אבחנה בין חוזה יחס‏‏ בו ניתן להעניק מרחב גדול יותר של פרשנות המתרחקת מלשון החוזה, אל מול חוזה סגור בו בית המשפט ייטה להיצמד יותר ללשון הברורה של החוזה. באותה הפרשה, בוצעה אבחנה נוספת בין חוזה צרכני בו הפרשנות תיתן נפח גדול יותר לנסיבות כריתתו אל מול חוזה עסקי בין פירמות מנוסות בו יינתן משקל מכריע ללשון החוזה.

כך או כך, בית המשפט קבע לא אחת כי כלל ההלכות דלעיל לא שינו באופן משמעותי את הלכת אפרופים, אשר ממילא ידעה לתת ביטוי לנסיבות השונות במסגרתן נכרת החוזה, אופי החוזה וזהות הצדדים.

אגב, הדבר עלה שוב ביתר שאת בע"א 7/24 משה לוי נ' נכסי מלכת שבא אילת אשר ניתן לפני חודשים אחדים (עליו כתבנו בנושא יציבות חוזית וניהול מלונאי במתחם משולב בחודש דצמבר), וגם בו בית המשפט נטה לא להעניק פרשנות מרחיבה לחוזה אשר נכרת בין הצדדים תוך שהוא מעדיף את לשון החוזה הברורה, בין היתר לאור זהות הצדדים, ומורכבות החוזה.

תיקון מספר 3 לחוק החוזים

נדמה שבמסגרת תיקון מספר 3, מנסה המחוקק פעם נוספת להצר את צעדי בית המשפט ולצמצם את אופן ההתערבות באופן פרשנות חוזה, ובניסיון להתחקות אחר אומד דעת הצדדים.

ראשית, בית המשפט קובע מעין ברירת מחדל תוך שהוא מציין כי הנסיבות והראיות אשר ישמשו את בית המשפט בפרשנות החוזה יהיו רק אלו עליהן הסכימו הצדדים. ברירת מחדל זו מהווה שינוי משמעותי, תוך שהיא מבטלת ניסיונות אוטומטיים של בית המשפט לפנות לטיוטות מגוונות, הסכמים קודמים, נוהגים וכו'.

שנית, בית המשפט אימץ והרחיב הלכה למעשה את ההתייחסות הפרשנית לזהות הצדדים, ואופי החוזה. המחוקק קובע מפורשות כי חוזה עסקי יפורש בהתאם ללשונו. רק במקרים חריגים בהם תתקבל תוצאה שאינה הגיונית, או סתירה מובנת בין הוראותיו, ירחיב בית המשפט את היריעה.

לאור האמור לעיל, ההמלצות שלנו ברורות (ונוגעות בעיקרן לחוזים מסחריים):

• ראשית כל, במסגרת הסכמים מסחריים חשוב ביתר שאת לוודא כי ההסכם ברור, וכי כוונת הצדדים מפורטת בו בצורה נהירה ושאינה משתמעת לשתי פנים.
• שנית, יש לוודא כי ניתן יהיה להציג בעתיד תיעוד של המשא ומתן בין הצדדים (במידה ונדרש לכך לצורך פרשנות).
• מומלץ לשקול ציון ספציפי כיצד תבוצע פרשנות של החוזה.
• לבסוף, במקרים גבוליים יש לשקול במסגרת הוראות החוזה ציון ספציפי כי מדובר בחוזה מסחרי, באופן אשר יצמצם מתן פרשנות מרחיבה המתרחקת מלשון החוזה.

סיכום

תיקון מספר 3 לחוק החוזים אשר התקבל לאחרונה מבהיר מהם כללי הפרשנות הראויים אשר יש ליתן לחוזים, במסגרת המתח בין לשון החוזה לבין נסיבות כריתתו.

התיקון לוקח צעד משמעותי ומתרחק מהלכת אפרופים אשר התקבלה לפני כשלושים שנה. כעת, נותר לראות כיצד בית המשפט יתייחס לתיקון כאמור, ומהי הפרשנות אשר ייתן לחוזים לאור התיקון, והאם אכן יתרום התיקון ליציבות מסחרית ולוודאות משפטית בקהילה העסקית בישראל.

למידע נוסף אנא צרו קשר: