שוויה של טובת הנאה המופקת תוך שימוש בנכסי הזולת

רקע

לעתים אדם או תאגיד מבצעים שימוש בנכס אשר אינו מצוי בבעלותם ושייך לזולתם. שימוש זה נעשה מתוקף העובדה שלאותו אדם יש "כח" לעשות זאת להבדיל מזכות משפטית. נטילת הזכות או השימוש בנכס מתאפשרים למשתמש מבלי שהוא נדרש כלל לקבל את רשותו ו/או הסכמתו של הבעלים.

בחלק מהמקרים שימוש או ביצוע הפעולה מסבים לבעלים נזק שבגינו הדין מאפשר לו פיצוי עפ"י דיני הנזיקין. לעתים אחרות, עצם השימוש אינו מסב לבעלים נזק. כך למשל, שימוש זמני במקרקעין אינו בהכרח מפחית מערכם. ועדיין התוצאה המשפטית שבו אדם נוטל נכס של אחר מבלי לגרום לו לנזק ומבלי שחויב בפיצוי על כך, נוגדת את העקרונות של שיטת המשפט.

כאן נכנסים לתמונה דיני עשיית עושר ולא במשפט[1] המאפשרים למזכה (מי שניטלה ממנו הזכות) להגיש תביעת השבה מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט, בשל נטילת רכוש הזולת או שימוש בו. תביעה זו מתבססת על כך שהזוכה נטל את רכוש הזולת או השתמש בו לתועלתו ולהנאתו האישית, מבלי לקבל את אישורו של בעל הזכות/הרכוש. שימוש זמני נחשב לעניין זה כנטילה של אותו נכס למשך תקופת השימוש.

הרציונל של סעד ההשבה

במהותו, סעד ההשבה נועד להשיב לתובע את טובת ההנאה שצמחה לנתבע עקב נטילת הזכות, שלא כדין, על חשבונו של התובע. בעוד שלפי דיני הנזיקין תביעתו של התובע היא לפצותו על הנזק שנגרם לו (בהנחה שנגרם לו), הרי שכאן המטרה היא להעביר את ערכה הכלכלי של טובת ההנאה (ההתעשרות) שנצמחה לנתבע כתוצאה מנטילה שלא כדין של זכותו של התובע.

לשוני זה קיימת חשיבות באותם מקרים בהם למרות פעולות מפרות של הנתבע, לתובע לא נגרם נזק, או שנגרם נזק חסר משמעות, אך לנתבע צמחה טובת הנאה בעלת ערך רב. במקרים כאלה, כשהרווח של הנתבע כתוצאה מפעולה שלא כדין על חשבון התובע עולה על נזקו של האחרון, יעדיף התובע לתבוע בעילת ההשבה הקיימת בחוק עשיית עושר ולא במשפט[2].

השבה זו אינה מוחלטת ולבית המשפט סמכות לפטור מחובת ההשבה או להפחית ממנה אם ההתעשרות לא היתה כרוכה בחסרון כיס אצל התובע או שיש נסיבות לפיהן חובת ההשבה הופכת לבלתי צודקת[3].

פרשת שפיר הנדסה אזרחית

בפס"ד שפיר[4] נדונה סוגיה קלאסית של שימוש בנכס של הזולת. חברת שפיר העוסקת בביצוע עבודות תשתית גדולות, זכתה במכרז לביצוע עבודות עפר. הפועל היוצא של כריית כמויות עפר עצומות, הוא הצורך במציאת מקום להנחתן. התברר, כי שפיר החליטה להניח כמויות עפר עצומות, על מקרקעין שחלקו בבעלות התובעים מבלי שקיבלה את הסכמתם לדבר. התובעים דרשו את סילוק עודפי העפר מהמקרקעין לאלתר ואילו לחברת שפיר, אשר לא כפרה בחובתה לפנותם, נדרשו כשנתיים על מנת להשלים את ביצוע הפינוי.

בפעולתה ביצעה שפיר מעשה המקים לתובעים עילה נזיקית בשל עוולה של הסגת גבול ועילת השבה מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט (נטילת רכוש הזולת). למרות שניתן היה לתבוע במקרה דנן בשתי העילות (בנזיקין ובדיני עשיית עושר ולא במשפט), ברור שהתובעים לא יכולים לזכות במצטבר הן בפיצוי על הנזק והן בהשבת טובת ההנאה, ועליהם להסתפק בגבוה מבין שני הסעדים האפשריים. באותו מקרה טובת ההנאה שצמחה לשפיר עלתה על הנזק שנגרם לתובעים, והשאלה שהתעוררה היתה לפי איזה קריטריון יש להעריך את שווי טובת ההנאה שצמחה לשפיר.

הדרך האחת, הינה בירור מהם אותם דמי שימוש ראויים. בהקשר זה יש לברר מהו הסכום שהיה נדרש על ידי בעלי הנכס בעבור מתן היתר לעשות את השימוש שבוצע בזכויותיו. הרציונל בקריטריון זה הוא ששפיר חוסכת לעצמה את העלות הכרוכה בקבלת הסכמת הבעלים, ויש להעריך את טובת ההנאה שהפיקה על פי עלות קבלת הסכמה זו (הסכם על דמי שימוש).

הדרך השנייה, מתבססת על קריטריון של הרווח שנוצר לשפיר. כאן נבחן היתרון שהפיקה שפיר מהשימוש בנכס, כלומר מהי התועלת שהופקה כתוצאה מהשימוש במקרקעין של התובעים. לעיתים התועלת באה בכדי תקבול שקיבלה, ולעיתים התועלת מתבטאת בכך שהיא חסכה הוצאה גדולה שהייתה מוציאה אם לא היתה מבצעת שימוש במקרקעי הבעלים.

לפי פסיקתו של בית המשפט העליון, שתי הדרכים להערכת טובת ההנאה (דמי שימוש ראויים לעומת רווחי המפר) ניתנות לבחינה הן לפי מדד סובייקטיבי והן לפי מדד אובייקטיבי. עקרונית, במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט, ההכרעה תהא ככל הניתן על בסיס המקרה הקונקרטי. עם זאת, מדדים אובייקטיבים משמשים במקרים רבים דרך נוחה ואמינה להערכת שאירע בפועל. על כן, כאשר מבקשים לדעת מהם דמי השימוש הראויים שהיו מסוכמים או מהו הרווח שהופק – מקובל, ומוצדק, לעשות שימוש בנתונים המעידים על מחירי השוק.

ככלל, כאשר מדובר בנטילה של זכות קניינית, הזוכה בדרך כלל להגנה מלאה בשיטת המשפט,  ההכרעה בין שני הקריטריונים תעשה לפי בחירת התובע. כלומר, יש לאפשר לבעל זכות קניינית שזכותו הופרה, שלא כדין, לבחור בגבוה מבין שני הקריטריונים הללו[5]. מאחר ומהתובע ניטלה הזכות מבלי שנתן את הסכמתו, מן הראוי לאפשר לתובע את הבחירה בין קבלה בדיעבד של העסקה, תוך חיובו של המשתמש בזכות בדמי ההסכמה בדיעבד לבין דחיה של העסקה, תוך חיוב המשתמש בהשבת רווחיו שהופקו מתוך הנטילה שלא כדין. כלל זה מוצדק גם מבחינת שיקולי מדיניות (לעומת זאת, כאשר מדובר בנטילה של זכות חוזית, קובע בית המשפט העליון כי התובע לא בהכרח יהיה זכאי לבחור בין רווח שהופק לבין דמי שימוש ראויים).

חריגים נוספים לכלל המאפשר לתובע לבחור בין דמי שימוש ראויים לבין השבת רווחי המפר, הינם כאשר נטילת הזכות נעשתה בתום לב, מבלי שהנתבע ידע על נטילת הזכות והיא הופסקה מיד לאחר שנודע לו על כך, וכן במצב בו יש פער גבוה בין הרווח שהופק בפועל לבין דמי שימוש מקובלים ביחס לשימוש ספציפי.

בפרשת שפיר, נקבע כי יש לחייב אותה ב"רווח" שנוצר לה בגובה העלות האפקטיבית בה הייתה נושאת לו היתה מניחה את העפר על מקרקעין סמוכים באישור בעליהם וכן את עלויות שינוע העפר לנקודה זו.

לסיכום

כאשר אדם מבצע פעולה מסוג נטילה או שימוש בנכס של אחר, הוא חשוף לתביעה משפטית שבאה לפצות את האחר על הנזק שנגרם לו, או להשיב לאחר את טובת ההנאה שצמחה מאותה פעולה, לפי בחירת התובע ובהיעדר התקיימות החריגים.

הערכתה של שווי טובת ההנאה ככלל תעשה עפ"י בחינה סובייקטיבית, אך עשויה להיות גם לפי אמות מידה אובייקטיביות.

[1] חוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט-1979 (להלן: "החוק")

[2] ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל (פ"ד לז (2) 633)

[3] ס' 2 לחוק, ע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו]

[4] ע"א 2019/21 שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ נ' דוד מצליח [פורסם בנבו]

[5] ע"א 2287/00 שוהם מכונות ומבלטים בע"מ נ' הרר [פורסם בנבו]; ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר [פורסם בנבו]