פרשנות חוזים לאור פסיקה חדשה של בית המשפט העליון

מבוא:

ב-25 השנים האחרונות, רווחת בבתי המשפט בישראל ההלכה שנתקבעה בפסק דין אפרופים[1] מפיו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כב' השופט אהרון ברק, לפיה פרשנות חוזה תיעשה באמצעות פרשנות תכליתית, היינו באמצעות בירור כוונתם של הצדדים לחוזה, עליה ניתן ללמוד מבדיקה משולבת של לשון החוזה והנסיבות החיצוניות לחוזה, ללא הפרדה בין השניים (להלן: "הלכת אפרופים").

בשנת 2011, תוקן חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") במטרה לשנות את הלכת אפרופים ולהעניק וודאות מסחרית ומשפטית לצדדים המתקשרים בחוזה, באמצעות קביעה בחוק כי לשון החוזה היא הראשונה להיבחן. על אף התיקון, הלכת אפרופים המשיכה לחול ואף אושררה על ידי בית המשפט העליון בכמה פסקי דין[2].

לאחרונה, יצא פסק דין חדש תחת ידיו של בית המשפט העליון, אשר יש כאלה הגורסים כי מכרסם, במקרה הקל, ומבטל, במקרה החמור יותר, את הלכת אפרופים, בעיקר לאור ניתוחו המשפטי של כב' השופט שטיין (להלן: "פס"ד רכבת ישראל")[3]. במאמרנו זה, נבחן את פס"ד רכבת ישראל ונבדוק האם הלכת אפרופים אכן מצטמצמת או מתבטלת לאורו, ובעיקר ננסה להבין כיצד יפורשו חוזים ע"י בתי המשפט מעתה ואילך.

מצב הדברים לפני פס"ד רכבת ישראל – הלכת אפרופים ותיקון 2 לחוק החוזים:

ההלכה השולטת בכל הנוגע לאופן פירוש חוזים הינה הלכת אפרופים, אשר קובעת כי יש לפרש חוזה, בראש ובראשונה, לפי תכליתו הסובייקטיבית, קרי לפי כוונתם המשותפת של הצדדים לחוזה כפי שהיא עולה מנוסחו ומנסיבות כריתתו, אשר צריכים להישקל יחד ולא לחוד. כך, אין עוד מקום לבחון קודם כל את לשון החוזה ורק אחר כך (אם יש צורך) את כוונת הצדדים, אלא יש לשקול את שניהם במשותף. בנוסף, קבעה הלכת אפרופים, כי כאשר אין אפשרות לקבוע את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה בהתאם לכוונות הצדדים, יש לפרש את החוזה לפי תכליתו האובייקטיבית, היינו באופן המשלב את לשון החוזה והמטרה אשר משתמעת ממנה, יחד עם שיקולים של חובות ההגינות ותום הלב החלות על הצדדים.

הלכת אפרופים הייתה הלכה פורצת דרך, הן מאחר שהייתה חלק ממגמת "האקטיביזם השיפוטי" בה נהג בית המשפט העליון באותה תקופה והן מאחר שהיו כאלה שחשו כי היא מערערת את היציבות והוודאות לה חותרים צדדים כאשר הם מתקשרים זה עם זה בחוזה, מאחר והיא משלבת בחינה של פרמטרים חיצוניים, פרט ללשון החוזה.

בעקבות אי הוודאות הלכאורית שיצרה הלכת אפרופים בכל הנוגע לאופן פרשנות חוזה, החליט המחוקק לתקן את סעיף 25א לחוק החוזים, כך שהבכורה תינתן שוב ללשון החוזה. בפועל, התיקון לא החליש את הלכת אפרופים והיא עדיין מוחלת על ידי בתי המשפט.

האמור לעיל היה נכון עד לסוף חודש נובמבר האחרון, בו דבריו של כב' השופט שטיין בפס"ד רכבת ישראל התפרשו על ידי רבים כצמצום או עידון של הלכת אפרופים, בעוד שישנם מעטים שתפשו את דבריו כביטול גמור של ההלכה.

הקביעות שהתקבלו בפס"ד רכבת ישראל:

על הנייר, כל שלושת השופטים שדנו בפס"ד רכבת ישראל ציינו במפורש כי הלכת אפרופים עודנה חלה. אף על פי כן, ניתן לראות בדבריו של השופט שטיין צמצום מסוים בהלכה.

על קצה המזלג נציין כי פס"ד רכבת ישראל דן באופן שבו יש לפרש הסכם שנחתם בין הצדדים לביצוע עבודות במסילות הרכבת של רכבת ישראל ע"י המערערת, במסגרת מכרז בו זכתה לביצוע אותן עבודות. המערערת (ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ) טענה מצידה כי מדובר בחוזה יחס פתוח, קרי: חוזה שנועד להישאר פתוח להשלמת פרטים מכוח חובת תום הלב ועל בסיס אמות מידה של הגינות וסבירות וזאת בתמיכה לדרישותיה לתשלומים נוספים מאת רכבת ישראל אשר לא נכללו בחוזה שנחתם בין הצדדים, כגון שינויים בעבודות שנדרשה לבצע, עבודות נוספות שנדרשו, נזקים כספיים כתוצאה מעיכובים וכו'. מנגד, טענה רכבת ישראל כי מדובר בחוזה סגור המחייב את הצדדים לפעול בהתאם להוראותיו המפורשות ועל כן אין בסיס לדרישת התשלום הנוספות של המערערת.

כך, קבע השופט שטיין כי "הלכת אפרופים חלה על כל חוזה וחוזה, אך לא כל החוזים נולדו שווים". שטיין מבחין בין חוזי יחס (חוזים פתוחים), אשר מנוסחים בקווים כלליים בלבד ובדרך כלל רלוונטיים כשמדובר בחוזים ארוכי טווח, לבין חוזים סגורים הממצים את כל התנאים שהוסכמו בין הצדדים לחוזה באופן ברור ונהיר, ואינם מצריכים פרשנות יצירתית. שטיין ממשיך וקובע כי כאשר מדובר בחוזה סגור, חובתו של בית המשפט היא לפרש וליישם את תנאיו ככתבם וכלשונם, מבלי שיהיה צורך לברר מה היה אומד דעת הצדדים בעת כריתתו של החוזה. מהאמור נובע כי לדידו של שטיין, כאשר מדובר בחוזים סגורים, לשון החוזה היא הראשונה במעלה ועל כן היא חסינה מפני הכנסת שיקולים ערכיים, החיצוניים לחוזה, על ידי בית המשפט. שטיין מוסיף ומציין כי ישנה עוד קשת רחבה של מקרים בין שני סוגי החוזים הללו, אותם יפרש בית המשפט באמצעות הכללים החלים על שני סוגי החוזים לעיל.

המשמעות בקביעתו של השופט שטיין הינה כי בחוזים סגורים, לשון החוזה מספיקה כדי לפרשו. בכך, ניתן לטעון כי שטיין צמצם במידת מה את גבולותיה של הלכת אפרופים, כך שזו לא תחול כאשר מדובר בחוזה סגור.

כיצד יפורשו חוזים מעתה והלאה ע"י בתי המשפט?

מחד, רוב ברי הסמכא בעולם המשפט בכלל, ובתחום דיני החוזים בפרט, גורסים כי פסיקתו של השופט שטיין במסגרת פס"ד רכבת ישראל אינה מבטלת את הלכת אפרופים, אלא אך מלטשת ומעדנת אותה בכך שמחריגה ממנה סוג מסוים של חוזים.

מנגד, ישנם מעטים הסבורים כי פסק דינו של שטיין למעשה ביטל את הלכת אפרופים וכי לכאורה חזרנו אחורה למצב בו הפרשנות התכליתית תיושם רק במקרה בו לשון החוזה לא תספיק לצורך פירוש החוזה.

לאור האמור, קשה לקבוע מסמרות בשאלה כיצד יפרשו בתי המשפט חוזים אשר יגיעו לפתחם. כנראה שלא תהיה ברירה אלא להמתין לפסיקות הבאות שיצאו תחת ידיו של בית המשפט העליון כדי לראות האם דבריו של השופט שטיין ייושמו גם בעתיד.

סיכום:

הלכת אפרופים יצרה מחנות ברורים בעולם המשפט, בין אלה אשר רואים בה כהלכה הכרחית ויעילה, לבין אלה הרואים בה ככזו המחדירה חוסר וודאות לעולם החוזים. נדמה, כי כל כמה שנים ניתן פסק דין כלשהו אשר יש מי שטוען שמבטל או גורע מהלכת אפרופים, והפעם היה זה פס"ד רכבת ישראל.

רק בעוד כמה שנים, במבט אחורה, נוכל לדעת בוודאות איזו השפעה הייתה לפס"ד רכבת ישראל על אופן פירוש חוזים ע"י בתי המשפט בישראל, אם בכלל. מכל מקום, נדמה כי נכון לעכשיו הלכת אפרופים עודנה חיה ובועטת.

[1] ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ (פורסם בנבו 6.4.95).

[2] דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 11.5.16); רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (פורסם בנבו 26.2.12).

[3] ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם בנבו 20.11.19).