מעמד נושים בעת החלטה על חלוקת דיבידנד

תקציר

חלוקת דיבידנד הינה זכות טבועה של מחזיקי מניות בחברות מסחריות. חוק החברות, תשנ"ט – 1999 ("חוק החברות") קובע שני מבחנים מצטברים לביצוע חלוקה כאמור, שני מבחנים אשר משלבים את "מבחן הרווח" שהינו מבחן פשוט לכאורה הצופה פני עבר עם מבחן מורכב יותר הצופה פני עתיד והוא מבחן "יכולת הפרעון".

בפרשת אגד אשר הגיעה לסיומה לפני שבועות ספורים נידונה סוגיה מורכבת ביחס לשיקולים אשר יש לשקול בעת ביצוע החלטה לפי מבחן יכולת הפרעון, האם צריך לקחת בחשבון גם נושים צפויים שאינם ודאיים, ומה משקלם?

___________________________________________________

חלוקת דיבידנד בראי חוק החברות

חלוקת רווחים של חברה לבעליה (בין באמצעות חלוקת דיבידנד, חלוקת מניות הטבה או רכישה עצמית של מניות) היא זכות בסיסית של בעלי מניות, הכפופה כמובן לקבלת החלטה בדבר חלוקה על ידי החברה. ההחלטה בדבר חלוקה כאמור היא אחת מהסמכויות המשמעויות ביותר של דירקטוריון החברה (בהתאם לסעיף 306 לחוק החברות), אשר למעט סייגים הוא האורגן לו נתונה הסמכות לביצוע חלוקה כאמור.

חשוב לציין כי חלוקת רווחים לבעלי המניות, לרבות באמצעות חלוקת דיבידנד, מעבירה נכסים מידי החברה לידי בעליה, ויכולה לעורר שאלות שלא לומר "דאגות" מסוימים בקרב נושי החברה.

סעיף 302 לחוק החברות קובע שני המבחנים שעל חברה לעמוד בהם על מנת לבצע חלוקת רווחים לבעליה: מבחן הרווח הינו מבחן צופה פני עבר (ex post) הוא מבחן חישובי פשוט יחסית אשר ניתן במקרים מסוימים לקבל את אישור בית המשפט ולא לעמוד בו (ראו להלן). המבחן השני הינו מבחן יכולת הפרעון אשר צופה פני עתיד (ex ante) הוא מבחן מורכב יחסית לפיו על דירקטוריון החברה לקבוע כי החברה תוכל לפרוע בעתיד את התחייבויותיה הקיימות והצפויות.

בהתאם לסעיף 303 לחוק החברות, בית המשפט רשאי להתיר לחברה לבצע חלוקה גם אם אינה עומדת במבחן הרווח, ובלבד שעומדת במבחן יכולת הפרעון.

מעמדם של נושים בקבלת החלטה על חלוקה

כפי שצוין לעיל, בעת ביצוע חלוקה, החברה מפחיתה משוויה ומחלקת מנכסיה לבעליה. הפעולה כמובן מגלמת ציפייה לגיטימית ואף טריוויאלית של בעלי החברה לממש את השקעתם במניות החברה, אך נושי החברה מצויים בסיטואציה בה הם מביטים בחברה תוך שהיא מדלדלת מנכסיה וסך נשייתם בעינו עומד.

בדיוק מהטעם הזה, חוק החברות מעניק לנושים אפשרות לפנות לחברה בדרישה לבטל את החלוקה, לדחותה או להתנותה בתנאים[1], והכל על מנת לשמור על סך נשייתם.

בפרשת "אגד" בה ניתן פסק דין לפני מספר שבועות[2], נדונה סוגיה בדבר סוגים שונים של "נושים" בהם בית המשפט צריך להתחשב, והאם לכלל סוגי הנושים וסך נשייתם יש לתת משקל דומה בבוא בית המשפט להכריע בסוגיה.

בתמצית נציין כי קבוצת גמלאים של אגד ביקשה לעכב חלוקת דיבידנד משמעותית של 350 מלש"ח בעקבות, בין היתר, טענה כי אותה קבוצה מנהלת הליך משפטי מול אגד במסגרת תובענה ייצוגית, ואם היא תזכה בהליך כאמור, המשמעות מבחינת אגד יכולה להיות תשלום משמעותי של כספים. לפיכך, אותם גמלאים ביקשו מבית המשפט לשקול בין היתר את מעמדם וסך נשייתם הפוטנציאלית (שאינה ודאית, כמובן) בבואו להכריע במבחן השני לחלוקת הדיבידנד, הוא מבחן יכולת הפרעון.

חובות ודאיים לעומת חובות שנויים במחלוקת

לחברה יכול שיהיו חובות מגוונים, הן חובות כלכליים גרידא, והן חובות אשר בבסיסם מערבים הליכים משפטיים שמהם יכול וינבע בעתיד חוב כלכלי. בפרשת אגד, בית המשפט ניתח את המצב המשפטי ונעזר בהגדרות של "נושה" ושל "חוב" מההגדרות אשר ניתנו בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח – 2018 ("חוק חדלות פרעון"). כפועל יוצא מכך, ההגדרה אשר ניתנה לביטויים כאמור היא הגדרה רחבה, לפיה חוב הינו "חוב ודאי או מותנה, קצוב או שאינו קצוב, בין שהגיע מועד פרעונו ובין שטרם הגיע".

כלומר, לכאורה בגדר ההגדרה כאמור צריכים לשקול גם טענות של נושים אשר העלו טענות נגד החברה במסגרת הליך משפטי שכלל לא הוכרע עדיין (ראה לעיל טענות של גמלאי אגד).

אולם, בית המשפט המשיך וקבע כי בבואו לשקול טיעונים של נושים מגוונים, לא ניתן משקל זהה לכל חבות וחבות, ובית המשפט חייב לשקול באופן שונה תוחלות של חבויות ודאיות אל מול חבויות מותנות ובוודאי שיש לשקול בצורה שונה חבויות שכלל לא בטוח שיגיע מועד פירעונן בעתיד. בתום הניתוח, בית המשפט קבע כי אין חשש סביר שהחברה לא תוכל לעמוד בפירעון חובותיה גם אם תחלק את הדיבידנד אשר התבקש, ולכן התביעה נדחתה[3].

סיכום הדברים

ביצוע חלוקה לבעלי מניות בחברה הינה פעולה אשר במרבית המקרים נעשית באופן טריוויאלי ואינה מעלה סוגיות מורכבות. יחד עם זאת, דירקטוריון החברה צריך לשקול ולדון האם החלוקה נעשית תוך עמידת החברה בשני מבחנים.

אחד משני המבחנים כאמור הינו מבחן "יכולת הפרעון", שהינו מבחן מורכב הצופה פני עתיד. במסגרתו, על דירקטוריון החברה לשקול את יכולתה של החברה לפרוע חובות עתידיים גם כאלו אשר אינם ודאיים, ולשקול שיקולי תוחלות של התגבשות כל חוב. לדעתנו, הדברים יכולים לייצר שמרנות מופלגת בבואה של החברה לבצע חלוקה, אך זהו נושא למאמר עתידי.

למידע נוסף אנא צרו קשר:

[1] ראו סעיף 303 (ב)-(ד) לחוק החברות.

[2] ת"א 15304-06-23 אגד חברה לתחבורה בע"מ נ' רשם החברות ואח'

[3] למותר לציין כי במסגרת הדיון בפרשה עלו שיקולים נוספים אשר מפאת קוצר המקום לא נתייחס אליהם במאמרנו זה.