מעמד הנושים בעסקאות מיזוג

מבוא

עסקאות מיזוג הן תופעה רווחת בעולם המסחרי, שמטרתן לייעל פעילות עסקית, לחזק תחרותיות או להבטיח הישרדות כלכלית. עם זאת, מיזוגים משפיעים לא רק על בעלי המניות והדירקטורים אלא גם על צדדים שלישיים, כגון: עובדים, לקוחות, ובעיקר הנושים של כל אחד מהתאגידים המתמזגים. מאמר זה יבחן את מעמדם של הנושים במיזוג תאגידים, תוך סקירה של ההגנות המשפטיות העומדות לרשותם מכוח הדין הרלוונטי במדינת ישראל וכן דיון במנגנונים אובליגטוריים מכח הסכמים אשר נחתמו בין הצדדים.

מיזוג והשפעתו על נושי החברה

בהתאם לסעיף 1 לחוק החברות, תשנ"ט–1999, "מיזוג" הינו העברה של כלל הנכסים והחיובים, לרבות חיובים מותנים, עתידיים, ידועים ובתי ידועים, של חברת יעד לחברה קולטת, אשר כתוצאה ממנה מתחסלת חברת היעד. במילים אחרות, מדובר בהתמזגות של שני תאגידים או יותר לכדי חברה אחת, תוך העברת כלל הנכסים, הזכויות והחובות של חברת היעד לחברה הקולטת. המיזוג עשוי להתבצע במספר דרכים, אך בכולם מתקיים שינוי מהותי במבנה המשפטי והפיננסי של הגופים המתמזגים.

נושים הם גורמים להם החברה חבה סכום כספי או התחייבות חוזית – ובהם בנקים, ספקים, בעלי אגרות חוב ונותני שירותים. במהלך מיזוג, קיים חשש כי שינוי בזהות החברה החייבת או בתנאים הכלכליים שלה עלול לשנות את מערכת הסיכונים בקשר עם החוב ו/או החברה, וכן להשפיע לרעה על יכולת הפירעון, ובכך לפגוע בזכויות הנושים.

למיזוג השלכות ישירות על הנושים, החוששים ליכולת הפירעון של החברה הממוזגת. עוד טרם המיזוג קיימת הבחנה בין האינטרסים של בעלי המניות, השואפים לרווחיות ולתשואה גבוהה, לבין האינטרסים של הנושים, המתמקדים ביציבות ובסיכון נמוך. לדוגמא, אחת הדרכים למדוד סיכון פיננסי היא יחס המינוף (Financial Leverage) – כלומר, שיעור ההתחייבויות ביחס להון העצמי. מיזוג בין שתי חברות בעלות יחס מינוף שונה עשוי להוביל לכך שהחברה הקולטת, אשר כעת הופכת לחייבת כלפי נושי החברה היעד, תהיה בעלת רמת סיכון גבוהה יותר – עובדה המעלה את החשש לפגיעה בנושים.[1]

פתרון אפשרי לכך, הנתון בידי הנושים עצמם תוך עריכת הסכמי העמדת ההלוואה לידי החברה הנושה, הוא הכללת הוראות בהסכמי ההלוואה או האג"ח, המגבילות או אוסרות ביצוע מיזוג ללא הסכמתם תוך שהן כוללות מנגנון של פירעון מוקדם במקרה של מיזוג (או כל שינוי מבנה מהותי אחר), על מנת לאפשר לנושה לצאת מההתקשרות אם חל שינוי מהותי בזהות החייב או ברמת הסיכון. בנוסף, משקיעים פיננסיים קובעים בהסכמי ההלוואה תניות פיננסיות (Covenants) אשר החברה הנושה חייבת לעמוד בהם על מנת להמשיך ולקיים את ההלוואה לכל משכה, לדוגמא: יחס בין החוב לכלל המאזן, סך הכנסות מינימאלי וכיו"ב.

הגנות לנושים בעסקת מיזוג המעוגנות בחקיקה:

סעיף 315 לחוק החברות משקף התערבות ישירה של המחוקק בשיקול הדעת העסקי של הדירקטוריון בעת בחינת מיזוג, תוך הצבת מגבלה ברורה שנועדה להגן על נושי החברות המתמזגות. הסעיף מחייב את הדירקטוריון להתחשב במצב הפיננסי של החברות, וקובע כי אם קיים חשש סביר שבעקבות המיזוג לא תוכל החברה הקולטת לעמוד בהתחייבויותיה או בהתחייבויות החברה המתחסלת, חל איסור לאשר את המיזוג. בכך, המחוקק מגביל את חופש הפעולה של הדירקטוריון ומעדיף את הגנת הנושים על פני שיקולים עסקיים.

סעיף 318 לחוק החברות וכן תקנות החברות (מיזוג), תש"ס – 2000 מעגנים גם הם את הדרישה כי בטרם תאושר ותבוצע עסקת מיזוג יש ליתן הודעה מקדימה לנושי החברה, והם רשאים להגיש התנגדויות לעסקת המיזוג העומדת על הפרק, ככל וקיים חשש כי לאחר המיזוג החברה לא תעמוד בהתחייבויותיה כלפיהם.

סעיף 323 לחוק החברות קובע כי מיזוג לא יושלם אלא אם ניתנה הודעה מוקדמת לנושי החברה. לכל נושה עומדת זכות להתנגד למיזוג בתוך 30 ימים ממועד ההודעה. בית המשפט הדן בהתנגדות מוסמך לבחון האם המיזוג פוגע בזכויות הנושה, ויכול להתנות את אישור המיזוג בתנאים או לדחותו.

סעיפים אלו מדגימים את האיזון בין הרצון לאפשר חופש פעולה עסקי לחברה לבין החובה להגן על צדדים שלישיים, והם מבטאים תפיסה רגולטורית שלפיה האחריות של הדירקטוריון כוללת גם שמירה על יציבות פיננסית והתחשבות באינטרסים של נושים בעת קבלת החלטות מהותיות כגון מיזוגים.[2]

מעבר לאמור בחוק, חלה על החברה חובת תום לב כלפי הנושים – ובכלל זה גילוי נאות באשר להשפעות המיזוג על מבנה החוב, תזרימי המזומנים ויכולת הפירעון.

כאשר מוגשת התנגדות נושה לבית המשפט, בית המשפט למעשה בוחן האם מתקיים "מבחן יכולת הפירעון", קרי, האם החברה, לאחר המיזוג, יכולה לפרוע את חובותיה לנושיה. ברי כי השיקולים העומדים בהחלטת בית המשפט האם לאשר את עסקת מיזוג, בקשר עם נושי החברה הם: היציבות הפיננסית של החברה הקולטת; אפשרות פירעון החוב לאחר המיזוג; האם עסקת המיזוג בוצעה בתום לב ולטובת החברה.

בית המשפט יכול ליתן מגוון סעדים, בין היתר – לאשר את המיזוג או לדחות את בקשת החברה לביצוע המיזוג; לספק בטוחות לפרעון ההתחייבויות וכן מתן הוראות שונות להבטחת זכויותיהם של הנושים.[3] סמכויות בית המשפט בהקשר זה מעוגנות בסעיף 319 לחוק החברות.

סיכום

נושים הם חלק בלתי נפרד מהמרקם הכלכלי של תאגיד, והם עשויים להיפגע ממיזוג שמשנה את רמת הסיכון או את זהות החייב/ החברה הנושה. כפי שסקרנו במאמרנו, הדין הישראלי מכיר בחשש זה ומקנה לנושים זכות התנגדות טרם ביצוע המיזוג ואישורו בבית המשפט, לצד דרישת גילוי מלא מצד החברות המתמזגות. עם זאת, הנושים בעצמם יכולים לנקוט במנגנוני הגנה ולשלבם בהסכמים עם החברה – כגון סעיפים חוזיים המגבילים מיזוגים ומתנים אותם בתניות רלבנטיות.

למידע נוסף אנא צרו קשר:

[1] יוסף גרוס, חוק החברות (מהד' חמישית מורחבת, 2016).

[2] זוהר גושן, אסף אקשטיין, דיני חברות (2023).

[3] יוסף גרוס, חוק החברות עמ' 1028 (מהד' חמישית מורחבת, 2016).