חובת הזהירות והאמון של בנק כלפי לקוחו

יולי, 2021 / EKW

רקע

ביחסים שבין הבנק לבין הלקוח, חב הראשון בחובת זהירות כלפי האחרון. נקבע כי מידת הזהירות המוטלת על הבנק הנה לנקוט כל אמצעי זהירות אשר בנק סביר היה נוקט בנסיבות העניין. ומהם אמצעי הזהירות? ובכן אלו תלויי נסיבות ונבחנים בהתאם למקרה הספציפי.

השאלה הנשאלת היא האם הסיכון הרלבנטי אותו בוחנים בדיעבד היה סיכון אפשרי מבחינת ההסתברות לקיומו? האם ניתן היה למנוע את התממשותו בעלויות סבירות? האם הנזק הנגרם הנו נזק חמור? האם היה ביכולתו של הבנק או של הלקוח האפשרות למנוע את הסיכון או לפזרו בדרך אחרת?

מנגד, יש לזכור כי קיימת לבנק חובה נוספת, היא החובה למלא אחרי הוראות הלקוח. במסגרת זו לבנק חובה לכבד שיקים שמשך הלקוח לזכותו של צד שלישי, החובה למלא אחר הוראות ביצוע שנתן הלקוח לבנק להעברות כספיות ו/או פעולות אחרות והחובה שלא להסב לו נזקים במניעה או בעיכוב של ביצוע הוראות הלקוח. לעתים, כך נדמה, מצוי הבנק בין הפטיש לסדן.

בטור זה נדון בחובת הזהירות והאמון המוטלת על הבנק ביחס לטיפול בלקוח שעיסוקו בעסקאות פיננסיות מורכבות (מכשירים פיננסים) ואשר בחלוף הזמן התרוקן חשבונו. השאלה שעמדה למבחן בת״א 47617-11-15 פלוני ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פורסם בנבו 17.5.20) (להלן: "פס"ד פלוני"), הנה הפרה של חובת הזהירות כלפי הלקוח בשל "עצימת עיניים", התעלמות מאופיין החריג של הפעולות, מאי כשירותו של הלקוח וכן חובה ליידע את השותפה בחשבון.

המצב המשפטי

כשרותו של אדם לביצוע פעולות נקבעת בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, שם נקבע כי כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט. רק בהכרזת בית המשפט נחשב האדם לפסול דין וכל עוד בית המשפט לא הכריז על כך, הוא כשיר לביצוע כל פעולה, זולת כזו שהוגבלה בדין.

במקרה דנן, לבנק לא היתה סיבה לחשוד כי הלקוח איננו כשיר לבצע עסקאות מול חדר העסקאות של הבנק. הוכח במסגרת ניהול ההליך המשפטי כי במסגרת שיחות שהתנהלו בין הבנק ללקוחו, האחרון נחזה להיות בקיא, מבין, מתמצא וכזה שנותן הוראות חד משמעיות. העובדה שאותו לקוח היה מכור לפעילות ספקולטיבית, אין בה כדי להעיד על העדר כשרות משפטית או העדר כשרות אישית לפעול, מה גם שפעילות כזו איננה אסורה על פי חוק.

היקפה של חובת הזהירות כאמור מותנה בסוג הפעולה כמו גם בסוג הלקוח. שהרי חובת הזהירות  המוטלת על ביצוע פעולה חריגה (בהיקפה ובטיבה) אינה זהה לפעולה שגרתית של הוראת ביצוע פשוטה. סחר במכשירים נגזרים אינו נבחן באמות מידה שוות לפעילות של פרעון המחאות. פעולה חד פעמית, אינה דומה לפעולות הנעשות במהלך העסקים הרגיל של הלקוח, בשים לב לאופי פעילותו של אותו לקוח ספציפי.

נקבע כי מערכת היחסים שבין לקוח לבין בנק ולעתים אף בין בנק לבין צד שלישי, היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור כלפי הבנק. האחרון נתפס כסמכות מקצועית, בשל כך שברשותו מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב. הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נגישים לכל אדם. לכן, לעתים הבנק יכול למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה. העובדה כי הלקוח מודע לכישורים ולאמצעים של הבנק, סומך עליו ורוחש לו אמון רב, גורמת לו שלא לנקוט אמצעי זהירות מצדו על מנת להקדים פני נזק אפשרי, אפילו אם יש בכוחו לעשות כן[1].

בעניין כחולי[2], נדונו אמות מידה לקביעת היקף חובת הזהירות כמו – סוג הפעולה שבה מדובר, האם זו פעולה שגרתית של הלקוח, האם זו פעולה שיש לבצע במהירות, פעולה במסגרת קשר הקיים עם הבנק, אישיותו של הלקוח, גילו ורמת השכלתו ואופי מסכת היחסים שהתפתחה בינו לבין הבנק. כמו כן יש לבחון את מנהג הבנקאי הסביר במקרים מעין אלו.

יש להבחין בין לקוח המקבל מהבנק ייעוץ לרכישה/מכירה של ני"ע באופן ספורדי ואשר לגבי כך הבנק מחויב בכללי גלוי נאות ובחובת זהירות מוגברת, לבין מקרה בו הלקוח פועל בצורה אוטונומית, בתדירות גבוהה, ומקבל את ההחלטות לגבי ביצוע העסקאות בעצמו, כאשר הבנק מעניק לו רק את הפלטפורמה לביצוע אותן עסקאות.

במקרה של פס"ד פלוני, לאור חתימתם של הלקוח ואשתו על הטפסים אשר תוכנם הובהר על ידי נציגי הבנק, הלקוח היה מודע לכל הפרטים המהותיים שבביצוע הפעולות במכשירים נגזרים ולגבי הסיכון הקיים בביצוע העסקאות שהם בבחינת ספקולציה לשמה.

הואיל וחוק הבנקאות (שירות ללקוח) לא מתנה ביצוע עסקאות במט"ח בתנאי סף (ידע, נסיון ומקצועיות) בטרם מוענק ללקוח היתר לבצע עסקאות במט"ח במישרין מול חדר עסקאות, לא ניתן להגביל את החופש לבצע עסקאות ולפגוע באוטונומיה של הפרט. חופש ההתקשרות הוא אחד מעקרונות היסוד בתפיסה החברתית והמשפטית בישראל. כל הבא להגביל ולצמצם חירות זו, מוטלת עליו החובה להבהיר ולהראות מהו מקור המגבלה שהוא מבקש לשים על חופש ההתקשרות.

בנוגע לחובת האמון, הפסיקה קבעה כי זו משתנה ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבותיו הפרטניות. היקף החובה ורמת הנאמנות מושפעים בין היתר ממידת מעורבותו של הבנק בעסקה, מסוג הפעולה, סוג הלקוח ואישיותו ומידת הסתמכות של הלקוח על הבנק.

חשוב להבחין בין היקף החובה כאשר מדובר בייעוץ השקעות, לבין היקף החובה כשמדובר בביצוע טכני של פקודות קניה ומכירה של מוצרים פיננסיים לפי הוראות שנותן הלקוח. בענייננו, התובע לא קיבל שירותי ייעוץ השקעות מהבנק, ומידת מעורבותו של הבנק הייתה אך ורק בביצוע ההוראה, להבדיל מקבלת ההחלטה האם לבצע קנייה/מכירה של המטבעות.

כך, הבנק משמש כפלטפורמה ניטרלית בביצוע פעולות ועליו לפעול כך כל עוד לא מתרחשות פעולות חריגות ויוצאת דופן שמעוררות חשד ממשי באשר לתקינותן או כשרותן. זאת מאחר ומעורבות הבנק בפעילות המתנהלת בחשבונות לקוחותיו, פוגעת באוטונומיה של הלקוח לנהל את ענייני החשבון לפי ראות עיניו, ועלולה לחשוף את הבנק לאחריות נזיקית[3].

סיכום

בפס"ד פלוני נקבע כי הבנק לא הפר את חובותיו, בין אם את החובות החוזיות, חובת הזהירות, חובת האמון או תום הלב, בכך שלא דרש מהתובע לעמוד בתנאי סף של מקצועיות במסחר במט"ח בחדר העסקאות, מה גם שהתובע הציג עצמו לאורך כל הדרך כידען, מקצועי ומתמצא.

יש לזכור כי הבנק קשור בחוזה עם הלקוח. במסגרת החוזה, הבנק מקבל הוראות ומבצען במסגרת השירות שהוא מעניק ללקוח. הדרך בה אדם מנהל את חשבונו היא עניינו. זכותו של אדם לבזבז את הון משפחתו לבד או באמצעות מיופה כח.

אין להטיל על בנק המבצע את הוראות לקוחותיו, את החובה לפקח על אופן ניהול השקעותיהם, במיוחד כאשר הם כבר ביצעו פעולות דומות בעבר. אין זה מתפקידו של הבנק לבדוק את מעשי הלקוח, ואין זה מתפקידו להעריך האם ההוראה המפורטת שקיבל לביצוע צפויה להצמיח רווח או הפסד. כאשר יתרת החובה בחשבון הלקוח לא חרגה ממסגרת האשראי שאושרה לו, והביטחונות שהועמדו עלו על סכום האשראי, דומה כי אין לבנק עילה לעצור את הפעילות בחשבון, אלא אם הדבר הוסדר לדוגמה במערכת ההסכמית או שהינו בניגוד לדין.

[1] "א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח (פורסם בנבו 11.4.94)

[2] ע"א 636/89 ד"ר אברהם כחולי נ. בנק ברקליס דיסקונט בע"מ (פורסם בנבו 14.4.91)

[3] ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל (פורסם בנבו 4.11.04)