הסכם בעלי מניות

פעמים רבות קיימות נסיבות מגוונות אשר בגינן יש צורך בחברה (קיימת או עתידית) בחתימה על הסכם בעלי מניות בין בעלי מניותיה של אותה חברה.

הרקע לכך יכול להיות מגוון: הסכם בין מייסדים של חברה, הסכם בין בעלי מניות ותיקים לבין בעלי מניות חדשים בחברה מסוימת, הסכם הצבעה בין חלק מבעלי מניותיה של חברה ציבורית ועוד כהנה וכהנה נסיבות משתנות בין מקרה אחד למשנהו.

כפועל יוצא מהאמור לעיל, קיימת חשיבות משמעותית להבין את הסיבות לחתימת הצדדים על אותו הסכם בעלי מניות, על מנת להגיע למנגנונים משפטיים אשר יוכלו לגשר בין הצדדים לאותו הסכם ויוכלו גם להכיל חילוקי דעות עתידיים בין הצדדים. לכך יש להוסיף גם את המשקל של תקנון החברה הרלבנטית אשר גם הוא מסדיר את מערכת היחסים בין בעלי המניות, ובינם לבין החברה, ואת היחס המשפטי בין הסכם בעלי המניות לבין התקנון.

רקע

מהלך חייה של חברה מושפע מגורמים שונים, פנימיים וחיצוניים, המציבים בפני מקבלי ההחלטות בה (דירקטורים, מנכ"ל וכיו"ב) אתגרים, המחייבים אותם לנקוט לעיתים פעולות במטרה לשמר את ניהולה היעיל ולמקסם את רווחיה.

חברה הינה ישות משפטית אשר פעילותה נקבעת ומוסדרת במסמכי ההתאגדות שלה כאשר המסמך המרכזי הינו התקנון, שהינו למעשה הסכם בין החברה לבין בעלי מניותיה, ובין בעלי המניות לבין עצמם. בנוסף, מסדיר תקנון החברה גם את ההסמכות בנוגע לזכויותיהם וחובותיהם של אורגני החברה השונים, כגון: דירקטוריון החברה והאסיפה הכללית.

הכרעה בין מסמכים סותרים

פעמים רבות ניצבים בעלי מניות בפני סיטואציות מורכבות המצריכות הגעה להסכמות אשר לעיתים ימצאו את דרכן גם לתקנון החברה, אך לעיתים יוותרו רק בגדר הסכמה פנימית דיסקרטית בין בעלי המניות ולא ימצאו את ביטויים בתקנון החברה ("מנגנונים פנימיים"). חשוב להבין כי מעמדם המשפטי של מנגנונים פנימיים הינו פחות ונחות ביחס להוראותיו של תקנון החברה, ובוודאי שהוראות פנימיות כאלו אינן יכולות לחול לגבי בעלי מניות עתידיים בחברה. יחד עם זאת, לאור הפומביות של התקנון, פעמים רבות בעלי מניות מעדיפים כי הסכמות עסקיות ביניהם יוותרו דיסקרטיות ולכן לא ממהרים לכלול אותם בנוסח מעודכן של תקנון החברה.

כך, מלבד תקנון החברה, לעיתים קרובות נחתמים הסכמים נוספים בין בעלי המניות הקיימים בחברה לבין בעלי מניות עתידיים (לדוגמא: משקיעים חדשים), הסכמים חיצוניים לתקנון במועדי זמן שונים, הסותרים את תוכנו של התקנון, מה שעלול לעורר אתגרים משפטיים ומסחריים כאחד.

לדוגמא, נניח כי בתקנון החברה נקבע כי לא ניתן לבצע הקצאה חדשה של מניות החברה ללא הסכמת בעל מניות מיעוט, וחרף הוראה זו, החברה התקשרה בהסכם להקצאת מניות ללא הסכמת אותו בעל מניות מיעוט. לכאורה הסכם ההקצאה עומד בניגוד להוראות התקנון.

במצב דברים זה, ידו של איזה הסכם על העליונה? התקנון, או הסכם ההקצאה?

לצורך ההכרעה מי מהסכמים הסותרים גובר המערכת המשפטית מספקת מספר אנליזות משפטיות, כגון: הסכם מאוחר בזמן גובר על הסכם מוקדם בזמן; וכי הסדר ספציפי גובר על הסדר כללי.

אך בנוסף לכללים המשפטיים ההלכה הפסוקה היא כי אין חברה רשאית ומוסמכת להתנות על יכולתה לשנות את תקנונה. בנוסף נקבע, כי על מנת לענות על השאלה איזה הסכם גובר במקרה של סתירה, ראוי גם לבחון את ההתנגשות בין המסמכים השונים, בהתאם לעקרונות המנחים בהכרעה בהתנגשות שבין רצון בעלי מניות הרוב למול רצון בעלי מניות המיעוט.

לרוב, הדילמה המרכזית בה נתקלים בעלי מניות הינה החשש מפני ניצול שלטון הרוב מחד, למול החשש מפני סחטנות ע"י המיעוט מאידך. אמנם קיימת חשיבות רבה להותיר בידי הרוב את הגמישות הנדרשת על מנת להבטיח ניהול יעיל של החברה וקידום האינטרסים של החברה בכללותה, אולם יחד עם זאת אין לאפשר לבעלי מניות הרוב לנצל את כוחם לקידום האינטרסים שלהם ולקפח את בעלי מניות המיעוט.

הכלל המנחה בפתרון הדילמה הנ"ל הינו טובת החברה[1]. בהתאם, טובת החברה מחייבת לעיתים לסטות מההסכמות המקוריות שנקבעו בין בעלי המניות באמצעות שינוי התקנון, אף אם הדבר מביא לפגיעה מסוימת בבעלי מניות המיעוט. על אותו משקל, יש להעדיף הוראה בהסכם אחד המקדמת את טובת החברה, על פני הוראה נוספת בהסכם אחר, המתנגשת עם טובת החברה.

כאמור, הרציונאלים הנ"ל שנקבעו על ידי בתי המשפט לצורך ההכרעה בהתנגשות שבין רצון בעלי מניות הרוב לבין רצון בעלי מניות המיעוט, קרי טובת החברה תוך מתן חשיבות לבעלי מניות הרוב לשלוט ולנהל את החברה ביעילות לצד הגנה על אינטרסים של בעלי מניות המיעוט, ראויים להנחות אותנו גם בהכרעה בהתנגשות בין מסמכים והסכמים סותרים.

סוגים שונים של הסכמי בעלי המניות

חשוב לציין כי קיימים סוגים שונים של הסכמי בעלי מניות, הנבדלים אלו מאלו בנסיבות השונות אשר הובילו לחתימת ההסכם.

ההסכמים הטריוויאליים נוגעים להסכמות רחבות בין כלל בעלי מניותיה של חברה, טרם התאגדותה או לאחר מכן, ולרוב מרביתם המכרעת של הוראותיהם מוצאים גם ביטויים בתקנון החברה. הדוגמא הבולטת לכך הוא הסכם מייסדים אשר נכרת בין מייסדיו של מיזם העתיד להתאגד כחברה, ומטרתו המרכזית היא להסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים בינם לבין עצמם, וכן בינם לבין החברה העתידית.

דוגמא נוספת הינה בין בעלי מניות קיימים בחברה מסוימת לבין בעלי מניות חדשים, בין אם מדובר במשקיעים ובין אם בכל מקרה אחר של בעלי מניות עתידיים הצפויים להצטרף לחברה. הסכמים אלו מסדירים בעיקר את המעמד השונה בין הקבוצות השונות של בעלי המניות, בדגש על קבלת החלטות משותפות בחברה, וכן על זכויות והתחייבויות של בעלי המניות השונים במקרים של מכירת מניות בחברה, או במקרים עתידיים של גיוס הון לחברה.

דוגמא נוספת נוגעת להסכמי הצבעה בין בעלי מניות בחברה בין ביחס לנושאים מסוימים או ביחד למינוי נושאי משרה בחברה (דירקטורים וכיו"ב)[2]. הסכמים אלו נחתמים בדרך כלל בין חלק מבעלי המניות בחברה, וכוללים מנגנונים צרים ביחס לנושא הספציפי אותו בחרו להסדיר אותם בעלי המניות.

מנגנונים עיקריים

כפי שצוין לעיל, המנגנונים משתנים בין הסכם אחד למשנהו, ומן הסתם משתנים בין היתר לאור הנסיבות השונות אשר הובילו לכריתתו של אותו הסכם. יחד עם זאת, קיימים מספר מנגנונים סטנדרטיים אשר חוזרים על עצמם פעמים רבות:

הוראות הבשלה ביחס לאחזקה במניות (re-purchase mechanism) – מנגנון סטנדרטי בהסכמי מייסדים המסדיר את אחזקותיהם בחברה כפונקציה של מחויבותם להמשיך ולתרום למיזם למשך תקופת זמן מוגדרת מראש (vesting period).

הרכב דירקטוריון החברה (board composition) – הזכות של כל מייסד למנות חברים לדירקטוריון כפונקציה של אחזקותיו בחברה.

זכויות וטו בדירקטוריון (restrictive provisions) – יכולתו של המיעוט בחברה להשפיע על קבלת החלטות בחברה (בד"כ בעת קבלת החלטות מהותיות בחברה).

זכות סירוב ראשונה (right of first refusal) – מחויבות של בעלי מניות המבקשים למכור את אחזקותיהם בחברה להציע אותן תחילה לבעלי מניות אחרים בחברה.

חובת הצטרפות וזכות הצטרפות (bring along & tag along/co sale) – יכולתו של הרוב מחד, ושל המיעוט מחד, לחייב את הצד השני להצטרף לעסקת מכירת מניות בחברה.

פתרון סכסוכים – חשוב לגבש בתוך ההסכם מנגנון פנימי ביחס למחלוקות אשר יתגלעו בין בעלי המניות, ובמקרים קיצוניים אף לקבוע מנגנון התמחרות פנימי (BMBY) בין הצדדים להסכם במסגרתו יוכל צד אחד לרכוש את משנהו, והכל מתוך מטרה להביא למינימום את הפגיעה בפעילות העסקית של החברה.

סיכום

הסכם בעלי מניות הינו הסכם אשר יש לערוך בהתאם למערכת היחסים בין בעלי המניות שהינם צד להסכם, ובהתאם לסיטואציה המתבקשת. כך, גם אופי ההסכם והמנגנונים המקופלים בו הינם תלויי הקשר ואף הצורך של כל בעל מניות אל מול ניהול החברה. בנוסף, קיימים שיקולים מגוונים האם לייבא את הוראות הסכם בעלי המניות אל תקנון החברה או להותיר אותו כהסכם חיצוני, על כל המשתמע מכך.

באשר לשינויים עתידיים בהסכמי בעלי מניות, המערכת המשפטית מכירה בצורך לאזן בין ההסכמות המקוריות שהושגו בין הצדדים לבין הצרכים הדינאמיים של החברה, כאשר מערכת השיקולים בביצוע האיזון הינה שלטון הרוב למול סחטנות המיעוט. כך, המערכת המשפטית נוטה שלא לאפשר מצב בו החברה כובלת את עצמה מפני שינויים עתידיים בחברה, כמובן בהתייחס למכלול הנסיבות בכל מקרה ומקרה לאור נסיבותיו.

[1] עוד לעניין זה ראה את פסק דינה של ד"ר מיכל אגמון גונן בהפ (ת"א) 986/07 עו"ד אליהוד יערי נ' חב' מעוז הכרך

[2] חשוב לציין כי בחברות ציבוריות, הסכמים כאלו יכולים לעלות לכדי "החזקה משותפת" במניות החברה על כך המשתמע מכך.

למידע נוסף אנא צרו קשר: