הסדרת אופן ההפרדות בין שותפים למיזם

תקציר

הקמתם מיזם במשותף עם שותפים. הגדרת אופן ההפרדות בין השותפים למיזם, יכול שיהיה מיזם טכנולוגי אך כמובן גם מיזמים אחרים, הוא נושא מורכב שבדרך כלל מוסדר במסגרת הסכם מייסדים בין השותפים.

פעמים רבות יזמים לא מתקשרים במסגרת הסכם מייסדים, או שהסכם המייסדים אינו מתייחס לאופן ההפרדות בין הצדדים, ובעתיד בזמן ההפרדות הצדדים ניצבים בפני שאלות מורכבות, בין היתר ביחס ליכולתו של אחד הצדדים לפנות ולהקים עסק המתחרה ישירות במיזם.

פסיקה שהתקבלה בבית המשפט המחוזי[1] לפני מספר חודשים, מנסה ליישב ולהסדיר את הדברים, תוך אבחנות רלבנטיות לגבי החובות המוטלות על היזמים, לרבות מכוח חוק החברות, תשנ"ט – 1999 ("חוק החברות"), וכן מפסיקתו של בית המשפט ביחס לסעדים המתאימים.

___________________________________________________

הסכמי מייסדים – מנגנונים עיקריים

באופן כללי, פעמים רבות מייסדים חותמים על הסכם מייסדים המסדיר ביניהם את הסוגיות וההסכמות המרכזיות לניהול המיזם ואופן אחזקותיהם במיזם, הסכמות הכפופות כמובן להתניות וההסכמות מול משקיעים ושותפים עתידיים.

מנגנונים מרכזיים בהסכמים אלו מתייחסים בין היתר לתפקידם של היזמים במיזם, מימון המיזם, תחום עיסוקו של המיזם, הסכמה על תקציב (גם אם ראשוני), אופן קבלת החלטות במיזם, הגבלה על אחזקות השותפים במיזם (מנגנוני re-purchase, זכות סירוב ראשונה, חובת הצטרפות bring along וכיו"ב), וכן זכויות וטו של כל אחד מהצדדים על החלטות מהותיות ועוד.

מנגנוני הפרדות בין שותפים למיזם

אחד המנגנונים המרכזיים בהסכמי מייסדים נוגע לאופן ההפרדות בין הצדדים, או היפרדותו של אחד השותפים מהמיזם, וחובותיו כלפי המיזם ושאר השותפים הנותרים בו. בהקשר זה חשוב לציין כי מנגנון קלאסי של הפרדות הוא מנגנון התמחרות בין הצדדים (BMBY) אשר בתי המשפט קראו אותו לא פעם לתוך מערכת היחסים בין הצדדים[2] וזאת להגיע לפתרון הגון ויעיל כלכלית, אולם במרבית המיזמים אשר אוגדו כבר כחברות, עם כניסתם של משקיעים לחברה המנגנון הנ"ל הופך ללא רלבנטי.

מבחינה נורמטיבית חשוב לציין כי עם איגוד המיזם כחברה, חלים על השותפים במיזם ובחברה חובות מגוונים: החל מחובתם של בעלי שליטה לפעול בהגינות (ראו סעיף 193 לחוק החברות), עובר בחובותיהם כבעלי מניות לפעול בתום לב ובדרך מקובלת (ראו סעיף 192 לחוק החברות), וכלה בחובותיהם כנושאי משרה בחברה, החבים בין היתר בחובת אמונים כלפי החברה (ראו סעיף 254 לחוק החברות).

בפרשת צור אשר הוכרעה בבית המשפט המחוזי לפני מספר חודשים, התקיים דיון לגבי חובותיו של שותף ביחס לשותפו לשעבר במיזם אשר לא צלח. מדובר היה במיזם שהואגד כחברה, היזמים היו בעלי המניות בחברה וכיהנו כדירקטורים בה. כעבור זמן קצר, המיזם לא צלח והחברה הפסיקה את פעילותה. לימים, אחד השותפים (לשם הפשטות נכנה אותו "השותף השני") הקים מיזם אשר פעל באותו תחום העיסוק של המיזם שנסגר, ומכאן תביעתו של השותף למיזם הראשון.

בית המשפט מיקד את הכרעתו בשותף השני אשר הקים את המיזם השני (תוך שהוא אינו מקבל את הטענות נגד השותפים הנוספים במיזם השני). בתמצית נציין כי בית המשפט ניתח את הסיטואציה דרך חובותיו של השותף השני כלפי המיזם הראשון (אשר הואגד כחברה) וכלפי שותפו באותו המיזם, לא להתחרות בעסקי החברה ולא לנצל הזדמנות עסקית של החברה. יתרה מכך, בית המשפט אף קבע כי בחברות מעטים פרטיות, ניתן אף להרחיב את חובותיו של השותף השני כלפי תחום עיסוק עתידי לגביו התקיימה הסכמה וציפיה של השותפים במיזם הראשון לפעול בו בעתיד.

קונקרטיזציה של פסק הדין תוביל לכמה מסקנות עיקריות:

ראשית, אעפ"י שהמיזם הראשון לא צלח חובותיהם של השותפים בעינן עומדות.

חובותיהם של השותפים משתרעות לכל אורך הכובעים המגוונים אותם הם חובשים: בעלי שליטה, בעלי מניות וכמובן נושאי משרה (דירקטורים). בכובעם האחרון, בית המשפט החיל על השותף השני חובות של אי תחרות וכן חובתו של אותו השותף לא לנצל הזדמנות עסקית של החברה תוך שבית המשפט מנתח את השימוש המעוול שנעשה בנכסי ומשאבי החברה הראשונה.

לבסוף, בפרשת צור הצדדים למיזם הראשון מעולם לא הסכימו על מנגנון הפרדות, ומו"מ אשר נוהל בדיוק בנושא זה לא הושלם. גם נושא זה, עמד לחובתו של השותף השני אשר הקים את המיזם השני, ועצם אי פירוקה של החברה הראשונה לא סייע לו.

סיכום הדברים

עם הקמת מיזם (וביתר שאת, מיזם טכנולוגי – סטארט-אפ), הרבה פעמים היזמים מתקדמים בעיסוקים המרכזיים של המיזם, ואינם חושבים על אופן הפרדות אפשרית של אחד מהשותפים במיזם. חשוב לעצור ולהסכים על המנגנון אשר יסייע לכלל השותפים (אלו שנשארים ואלו שעוזבים) לעמוד על זכויותיהם ולייצר וודאות בקשר לדברים – הדבר בוודאי יסייע למנוע חיכוכים עתידיים ויעזור לבצע גיוסי הון עתידיים לאותו המיזם.

מנגנון התמחרות (במב"י) יכול לזקק פתרון הגון למקרים בהם נפרדות דרכיהם של שותפים במיזם מצליח אשר ניתן לתת לו תג מחיר בקלות יחסית. לגבי שותפים הנפרדים ממיזם אותו הקימו, ולא ניתן מסיבות כאלו או אחרות לקיים בו מנגנון התמחרות, הגיוני להטיל הגבלות על חלק מאחזקותיו של השותף העוזב, ומאידך לתמחר את אחזקותיו הנותרות לו. הדבר יגביר את הודאות וגם יסייע למיזם להמשיך ולהתקיים אל מול משקיעים עתידיים.

חשוב לציין כי כלל האמור לעיל חל גם בשינויים המחויבים גם במקרים בהם המיזם לא הואגד לבסוף כחברה הן מכוח דיני עשיית עושר, ובשינויים הרלבנטיים אף מכח דיני השותפויות[3].

למידע נוסף אנא צרו קשר:

[1] ת"א 29021-08-20 צור נ' אמפיריקל הייר בע"מ ואח' ("פרשת צור")

[2] ראה בהקשר זה רע"א 5596/00 שולמית סתוי נ' שאולי נאחוסי, פ"ד נז(1), 149, וכן ע"א 4588/19 ראג'דה אסעד קרדוש-סאלם נ' חברת קרדוש ושות' בע"מ.

[3] ראו סעיף 39 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה – 1975